אנו ממשיכים בפרשת הפנסים, והפעם נפתח באור הפנימי.
כיום אנו רגילים כי עם פתיחת דלת נדלק האור במכונית, והוא כבה רק אחרי שהמנוע מותנע או אחרי שהנוסעים עזבו את המכונית ונעלו את הדלת. כמו כן, במכוניות בנות זמננו נמצא מקור האור הפנימי מלפנים, מאיר את אזור המושבים הקדמיים.
דבר מכל זה לא קיים ברובר. הפנס הפנימי נמצא מעל הספסל האחורי, ונטוי בזווית לאחור, כך שאורו לא יפריע לנהג.
הוא נשלט על ידי המתג בלוח המכשירים המסומן ב IN, ועל ידיו בלבד. אין מפסקים החשים את מצב הדלתות. אור זה ניתן לשימוש בין אם המנוע מותנע או לא, כך שלא קשה לשכוח אותו פועל ולכלות כך עד הבוקר את המצבר. הפנס היה מצויד בנורה של 21 וואט שהפיצה אור נעים, חמים ואינטימי על יושבי הספסל האחורי, אם אמנם ישבו… מן הסתם תוכנן לצרכי מנהל הבנק או שופט השלום המוסע לביתו, על ידי נהגו, אחרי יום העבודה, מעיין במסמכים. אבל אני ביליתי תחתיו שעות לא–נשכחות בנסיבות שונות לחלוטין.
כך נראתה התושבת של הפנס בתחילת העבודה:
היא עשויה מעץ לבוד, המוצמד לחלק הסטטי של גג–השמש
הפנס עצמו מתחלק לשלשה חלקים: בסיס, המכיל גם את בית הנורה, עדשה מזכוכית חלב, ומסגרת מצופה כרום המהדקת את העדשה לבסיס.
כולם גם יחד הגיעו אלי במצב עגום. הרי הבסיס, כפי שהגיע אבל אחרי שנצבע בממיר חלודה:
ארבעת הברגים המרכזיים נועדו לחיבור אל תושבת העץ, ושני הצדדיים, במידה BA6, עבור מסגרת העדשה. תפקיד הצבע הלבן בחלק הפנימי של הבסיס הוא להחזיר את האור המגיע אליו מהנורה ולשלוח אותו לחלל המכונית, ועל ידי כך להגדיל את היעילות של גוף התאורה. בעוד שציפוי כסף מחזיר כ 95% מהאור המגיע אליו, מחזיר הצבע הלבן רק כ 85% מכמות האור, אך הוא הרבה יותר זול, כמובן. הצבע הלבן בבסיס והעדשה מזכוכית חלב ביציאה גורמים יחד לפיזור רחב זוית והומוגני של האור תוך שהם מונעים סינוור.
צבעתי את הבסיס בעזרת מכחול בצבע לבן מבריק.
אחרי שהצבע התייבש נוצרה שכבה חלקה ומבריקה:
כך הוא נראה עם הנורה הישנה והחלודה בתוכו:
וכך עם לד חדיש וחסכוני:
אבל אור הנורה רך וחמים, ואור הלד קר ואכזר. בינתיים אני דוחה את ההחלטה מי משניהם יבוא בפנים.
מצב מסגרת העדשה נראה עגום:
אבל אחרי צחצוחהו בברזלית טבולה בחומר לצחצוח מתכות (“שיטת ליאור ברוך") היא חזרה לחיים חדשים:
ואפשר להתפנות למשימה הבאה.
–
והמשימה הבאה היא שוב משימת בחירה – אנחנו באמת בעונת הבחירות עכשיו.
כשחזרנו אשתקד מביולי דוהרים על ה M3 מסאות’המפטון צפונה, נסעה לפנינו טריומף razor edge (יוצרה בין השנים 46 – 54 ) – אצה-רצה במהירות ממוצעת של 120 קמ"ש.
נהגה הזריז לא היסס לזגזג בין הנתיבים – אבל אני עקבתי כמהופנט אחרי תנועת הטרפיקטורים: האם הנהגים האחרים בדרך מבינים מה הוא זומם?
כן, זו היא השאלה. כי לרובר מודל 47 ומטה לא היו אורות מהבהבים בצידי הרכב לציון פניה – רק טרפיקטורים, והרוב המכריע של הנהגים כיום אינו מבין את השפה הזאת. וזה מסוכן.
ג’והן טרנר, הבעלים הנכחיים של טילי, (הרובר שרויס קול שיפץ לשלמות) דוגל באורגינליות ללא פשרות, ולטילי אין מהבהבים חיצוניים, לא מלפנים ולא מאחור:
אולי הם מוטמעים בפנסי החניה, איני יודע, אבל ספק אם זה הפתרון הנכון. רוב בעלי הרובר, ואני בתוכם, אינם סבורים כך. ואם כך, איזו דרך היא המתאימה ביותר להוספת מהבהבים, כך שגם יבלטו לעין השותפים לדרך וגם לא יהרסו את החזות האותנטית של המכונית (שימו לב שגם לטריומף בתמונות שלמעלה קיימים מהבהבים קטנים מעל הפגוש).
דרך אחת להוספת מהבהבים היא להחביא אותם תחת הפגושים:
אבל יש שנוקטים דווקא בהבלטת המהבהבים מעל הפגושים:
וכך זה נראה ברובר המוצג במוזיאון הלאומי הבריטי למכוניות:
את המהבהבים הללו, שנראים כמו מהבהבים של סמי–טריילר מודרני, בוודאי שאיש לא יחמיץ…
אסכולה שלישית מבכרת להציב את המהבהבים הללו על הכנפיים עצמן וליצור כך שעטנז אל–זמני:
אז זו תמונת המצב. ומה דעתכם? היכן הייתם ממליצים למקם את המהבהבים? והאם להשתמש באלו, תוצרת ימהה
מעל, או מתחת לפגוש?
או להשתמש באלו, תוצרת פיאט, בכנפיים עצמן?
