באמבטיה אל הסלמון המלכותי א’.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 17 ביוני 2013 ב-1Rover 12 tourer, אמבטיה | השארת תגובה

א.

זוהי האמבטיה. קרייזלר “טאון-אנד-קאונטי” מודל 72, בעלת מנוע V8 בנפח 8 ליטר, שקנינו ב-800 דולר בשנת 1980, לרגל שבתון ממושך במדינת וושינגטון היפה, שבצפון מערב ארצות-הברית.

על חינה ורוב ערכה כבר עמדנו בעבר וחוץ מכמה דפיקות ושריטות שנוספו לה בינתיים פה ושם, ופרט לשני סטים של צמיגים שהיה צורך להחליף בה, בזה אחר זה, ופרט לתיבת ההילוכים שנזקקה לשיפוץ יסודי (שעלה יותר מן המכונית עצמה), ופרט לגל ההינע שנשבר, ל cruise control שדרש שיקום, למיזוג ששבק ולרדיו שהוחלף – נשארה בדיוק כמו כשקיבלנו אותה.

גם שני ילדים קטנים היו בתמונה:

וכפי שתראו בהמשך, הם חלק בלתי נפרד מהסיפור. החברה בה עבדתי, Mathematical Sciences North West, התמקמה בפרבר של סיאטל ששמו בלוויו, ושכנה בסמוך למפעל קטן אחר שהיה אז בתחילת דרכו: מיקרוסופט. המעסיק הגדול בסיאטל של אותם ימים היתה יצרנית המטוסים הענקית בואינג, שנזקקה לעיסקאותיה חובקות-העולם לגדודים של עורכי-דין, רואי חשבון, יועצי מס ולצבא של מהנדסים וטכנאים. אלה השתכנו על גבעות בלוויו שעל חוף אגם וושינגטון, שבימים יפים רואים ממנו את פיסגתו הצחורה של הר ריניר (האינדיאנים קוראים לו טהומה) ובנו לעצמם בתי־עץ רחבי ידיים בין עצי המחט השגיאים:

בנו בתי־עץ – והלכו לעבודה. ובכלכלה החופשית של ארה”ב, בה אין קביעות ואין ותק – עבודה זו עבודה ואין זמן או ראש לשום דבר אחר, למשל לילדים. תושבי הארץ החופשית הזאת הם עבדים לעבודה. וכך גילינו עד מהרה כי ברחוב שלנו (כי גם אנחנו שכרנו שם בית), וברחובות השכנים – אין ילדים. יש רק בתים מוגפים שתושביהם הלכו לעבודה והשאירו אחריהם מוסך עם חמש מכוניות וכלב. וגם גילינו, מהר מאד, שילדים צריכים ילדים וששום דבר לא ימנע מהם להתחבר זה לזה. ואיך גילינו זאת? כי תוך ימים, ועוד לפני שהייתה ביניהם שפה משותפת, כבר היתה לילדים חברה: ג’ני.

בבית הסמוך לביתנו חיה משפחה קתולית ואצלם אין חוכמות ומוכרחים לעשות ילדים, ובסדרה. ג’ני היתה החמישית בששת צאצאיהם, מורעבת לחברת ילדים. היתה לה אחות תינוקת וארבעה אחים בוגרים ממנה ואלה לא נספרים. בכל הסביבה לא היה אפילו ילד אחד בן גילה, ולא ילדה, וכך היה החיבור מיידי:

רגל הוריהם, לעומת זאת, לא עברה את סף ביתנו. בערב, כשהגיע הזמן לשכב לישון, היתה אימה של ג’ני מתייצבת על מפתננו, מטר מהדלת, וקוראת לביתה לשוב הביתה. יותר מכך לא התקרבה, ואף לא יצרה קשר עין. תמיד נשארה מנומסת ורשמית. האם בגלל שהיינו זרים, לא-אמריקאים? האם בגלל שאנחנו יהודים?

ב.

הרוב המוחלט של התעשיה הבטחונית האמריקאית עשוי מחברות לא-ממשלתיות. הייתי אומר חברות פרטיות אלמלי היה חלק מהן נסחר בבורסה ונקרא לכן “ציבוריות”. הממשלה מוציאה מכרזים לתוכניות מחקר ופיתוח והחברות מתמודדות עליהן – וכדי להמשיך להתקיים עליהן לחזור ולזכות שוב ושוב. לחברה שאינה זוכה במכרזים אין זכות קיום – העובדים מפוטרים והחברה נסגרת. כמובן שלחברה מבוססת וידועה – למשל ווסטינגהאוז, או (בזמנו) TRW, עוזרים בהתמודדות הגודל, הוותק, הבניינים, המעבדות וציודן והמוניטין הכללי שלה. הדבר העיקרי שנזקף לזכות חברות קטנות וצעירות כגון MSNW בה עבדתי הוא המוניטין של החוקרים הראשיים שבה.

והחוקרים הראשיים היו בוב סנטר – יהודי אוסטרלי ממוצא ייקי, וג’יי ג’יי יואינג, אירי ג’ינג’י יליד שיקגו – שניהם דמויות בולטות בעולם הלייזרים הגאזיים של אז. אגב, ג’יי ג’יי הן ראשי התיבות של ג’יימס ג’ויס – הסופר האירי הגאוני שהיה דודו, אחי אימו, ועל שמו נקרא. הגנים הספרותיים המשפחתיים באו אצל ג’יי ג’יי לידי ביטוי במצגות שהיינו מעלים בפני הלקוחות – בעיקר ועדות היגוי ממשלתיות שפיקחו על הפרויקטים הממומנים בידי הממשלה. ג’יי ג’יי שיכלל את הכנת המצגות לדרגת אומנות מוקפדת ורבת השראה. לעיתים קרובות הייתי מרגיש יותר כחבר בלהקת תיאטרון מאשר כחוקר בפרויקט מדעי־טכנולוגי. לפני כל “הופעה” נערכו חזרות בהם נשקלה כל מילה וכל פראזה. ביטויים כגון cheap (זול) נאסרו לשימוש. MSNW לעולם לא תציע משהו כי הוא זול, אלא כי הוא cost effective – עדיף כלכלית. ג’יי ג’יי גם היה חובב מכוניות גדול והפיאט X1/9 שלו היתה למשל ולשנינה בחברה כי היא בילתה במוסך הרבה יותר מאשר על הכביש.

כך שבדרך כלל נאלץ ג’יי ג’יי להשתמש בדודג’ דארט הצנועה של אישתו – הרבה יותר מאשר בפיאט החתיכי. בימיו כסטודנט דלפון באוניברסיטה של שיקאגו המציא ג’יי ג’יי שיטה לצפות במירוצי המכוניות המהוללים של אינדיאנפוליס “השכנה” חינם אין כסף.

הוא הציג את עצמו כעיתונאי רכב, בעזרת תעודה שאיך נקרא לה בעדינות – “עשה במו ידיו”? – וזכה למושב טוב ביציע העיתונאים. רק בעונה השלישית ל”סיקורו” עלתה הנהלת המירוצים על “המתיחה” וג’יי ג’יי נשלח לבלות כמה לילות טובים בתא המעצר הנוראי של שיקגו. לבסוף נכמרו עליו רחמי השופט, שהסטודנט הרהוט והסימפטי נגע לליבו, והוא הסתפק בקנס של כמה דולרים.

אחר־כך סיים ג’יי ג’יי את הדוקטורט והתחיל לעבוד בחברת אבקו אשר באוורט שליד בוסטון. זמן קצר אחרי שהתחיל לעבוד גילו הוא וצ’רלי בראו את לייזר האקסימר וזכו בין לילה לתהילה בין לאומית. כיום הלייזרים האלה שג’יי ג’יי גילה הם תעשיה המגלגלת מיליארדים ומשמשים ברפואת העיניים וביצור שבבים אלקטרוניים. כל הטלפונים החכמים והטבלטים למיניהם לא היו אפשריים בלעדיהם. אבל אז איש עוד לא ידע דבר מכל זה, וג’יי ג’יי, כלומר שמו, היה תקוותנו הגדולה לזכות בחוזה מחקר שמן שהלך והתבשל במרתפי הסוכנות האמריקאית לפרוייקטי הגנה מתקדמים ונדרש על ידי הצי.

ג.

הימים היו ימי שיא המלחמה הקרה: סיום תקופת הנשיאות של קרטר ותחילת תקופת רייגן. ההרתעה העיקרית מפני מכה גרעינית של רוסיה על אמריקה או להיפך היתה יכולת המכה השניה – אותה יכולת להחזיר מכה אחת אפיים לתוקף גם אם הכל יחרב. באופן כזה כל מיתקפה גרעינית תהפך לפיגוע ההתאבדות של התוקף. ארה”ב ביססה את איסטרטגיית המכה השניה שלה על עשרות צוללות גרעיניות המשוטטות אי־שם בימים כשבבטנן טילים החמושים בפצצות מימן היכולים להגיע לכל פינה על פני כדור הארץ. הן נמצאות עמוק במים, חודשים רצופים, ואיש פרט לקברניטן לא יודע היכן הן. כדי למנוע אפשרות של איכון הן גם לא יוצרות קשר רדיו עם המפקדה. רק בהזדמנות אחת ויחידה הן זקוקות לקשר: לקלוט את הפקודה “אש!”. הפקודה הזאת, כולל הקואורדינטות של המטרה, כנראה, דורשת בסך הכל 100 ביט. והשאלה היתה כיצד לשדר לה את הפקודה הקצרה הזאת.

אפשרות אחת היתה לשדר לה אותה באמצעות גלי רדיו. לא כל תדר רדיו מתאים למשימה זאת: רק תדרים נמוכים ביותר יצלחו, כאלה שאורך האנטנה הדרושה להם יכול להגיע למאה קילומטר. אנטנה כזאת אי אפשר להסתיר ואי־לכך לא נמצאה מדינה בארה”ב שהסכימה לכלול אותה בשטחה. מטבע הדברים האנטנה הזאת תהיה המטרה הראשונה של המכה הראשונה…

לכן התחילו להשתעשע בצי ברעיון הבא: נציב מקור אור, מין מגדלור, על לווין, והוא יהבהב לצוללת את הפקודה. חישובים שנעשו הראו כי הגוון היחיד המתאים למשימה הוא כחול־ירוק, שאורך הגל שלו הוא כחצי מיקרון. כדי שהצוללת תזהה אותו בוודאות (חסר שלא…) עוצמת השיא שלו חייבת להיות בת עשרות מגווטים והצירוף הזה של אורך גל מוגדר וצר (מונוכרומטיות), ופולסים קצרים ועוצמתיים פירושו היה שמקור האור חייב להיות לייזר.

בדיוק אז התגלה במעבדות הצי בסאן־דייגו לייזר המבוסס על אדי כספית ברומיד, והמכרז של הנ”ל דרש הוכחת קיום ללייזר מסוג זה המסוגל לפעול, בהספק ובקצב הדרושים, במשך חמש שנים רצופות, בחלל, וללא טיפול.

זכיה במכרז תעמיד את החברה על הרגליים. הפסד בו תכה את החברה ואת עובדיה מכה אנושה, ותמחק את פאר עברם של מוביליה: ג’יי ג’יי ובוב סנטר. גורלנו נתון איפוא על כפות המאזניים.

ואיך כל זה מתקשר לאמבטיה ולילדים? על כך בפעם הבאה.