יוני
18
תגיות
באמבטיה אל הסלמון המלכותי ב’.
ד.
הסוכנות למחקרי בטחון מתקדמים פורשת את הפרויקטים שהיא מממנת על פני שלושה שלבים: הוכחת היתכנות, פיתוח דגם, הכנה לייצור. כל שלב תלוי, כמובן, בהצלחת קודמו. תקציב כל שלב גדול, בהרבה, מקודמו. השלב הראשון פתוח למתמודדים אחדים, והמצליח ביניהם עולה לשלב הבא. התחרות בשלב הראשון הייתה אכזרית, ואנחנו הרגשנו כדוד הנלחם בשלשה גלייתים ביחד. את סיפור השלב הראשון, שלא יאמן, אשאיר להזדמנות אחרת – אבל אנחנו ניצחנו, ועלינו לשלב הבא. ועד מהרה הבנו שאנחנו רוכבים על נמר: נהדר, עלינו עליו – אך איך יורדים ממנו? כל פרט בתוכנית נמצא בשטח הדימדומים שבין ידוע ללא ידוע, שבין ברי לשמא, שבין רצוי למצוי. והפרטים השתרעו על מספר רב של דיסציפלינות: כימיה, מכניקה, הנדסת פולסי הספק, אופטיקה, תכנון מכשירי רנטגן, ואקום גבוה, אווירודינמיקה וזרימת גאזים, תנורים והנדסה טרמית ועוד ועוד. היינו זקוקים ליועצים ולקבלני משנה בכל תחום ותחום ומאליו התעורר הצורך במישהו שיתאם את הפעילות מול כל היועצים והקבלנים הללו – עבודה הכרוכה בהרבה ניירת (לסוכנות הנ”ל רואי חשבון ומבקרים העורכים ביקורות פתע ובודקים בשבע עיניים כל חשבון המוגש להם ואוי למפשל. זכרו: באמריקה ישב אל-קפון בכלא לא על רצח וסחיטה, אלא על עבירת מס-הכנסה).
וכך צצה יום אחד ג’ודי בחיינו. ג’ודי היתה אישה צעירה, זהובת שיער וכחולת עין, אדיבה וחייכנית ומאד נמרצת. היא התמנתה להיות העוזרת האדמיניסטרטיבית למנהל הפרויקט הלא הוא ג’יי ג’יי ועסקה בתיאום היועצים והקבלנים בכלל. לג’ודי היה בעל עשיר ומבוגר ממנה בשנים רבות. יום אחד הגעתי לעבודה וראיתי כי המשרד של ג’ודי מקושט בבלונים צבעוניים: סימן שהיום הוא יום-ההולדת שלה. ולכבוד יום ההולדת קנה לה בעלה קדילק לבן, חדש מהפלסטיקים, מודל 82.
בשנת המודל הזו ניסתה קדילק להתאושש מחרפת מודל 81 בעל המנוע 4-6-8 (מספר הצילינדרים הפועלים בהתאם לתנאי הדרך). המנוע הנ”ל נולד אחרי משבר הדלק הנורא של שנת 79 בו בילתה אמריקה את מיטב זמנה בתורים אינסופיים בתחנות הדלק. לראשונה בתולדותיה ניסתה קדילק לתכנן משהו שיחסוך בדלק – וממש לא הצליחה. זה לא בשבילה. במנוע החדש שפיתחה נקבע מספר הצילינדרים שבשימוש על ידי מחשב, והיו אינספור באגים בתוכנה שלו, שלא נפתרו גם אחרי שלושה עשר עידכונים. לכן, בשנת 82, עם זנב בין הרגליים, חזרה קדילק למנוע V8 קונבנציונלי, אך עם נפח מוקטן הפעם – הוא ירד מ-8 ליטר ל 4.6 “בלבד”. כפיצוי הנהיגה קדילק חידוש מסעיר במכונית: האורות הראשיים נשארים דולקים גם אחרי שיוצאים מהמכונית ונועלים את הדלת. הם כבים מאליהם אחרי השהיה מסויימת, אבל בינתיים מקנים הרגשת ביטחון לאישה צעירה כג’ודי כשהיא יוצאת לבדה מהמכונית באיזה רחוב חשוך. יתכן וכיום זה נראה מובן מאליו אבל גם עשרים שנה מאוחר יותר כשהייתי יוצא מהאקיורה שלי, בה הותקן מנגנון דומה, בעיר גדולה באמריקה – היו עוצרים אותי העוברים ושבים ומודיעים לי כי שכחתי את האורות דולקים…
ה.
עד מהרה גויסו הקדילק וגבירתו למשימה נוספת לטובת החברה: נהיגת ה-VIP לארוחת הצהרים, דהיינו Lunch, בבית הסלמונים של איוור.
לא קשה היה לשכנע אותה להתגייס עם ריכבה למשימה: היא הרי תיאמה את בואם וצאתם של כל אותם VIP לצל קורתנו, כל אותם מפקחים, בודקים, יועצים – שגורלנו נתון בידיהם. בישיבת הפרויקט הסביר ג’יי ג’יי ללא כחל וסרק את הטקטיקה: אין כקדילק שירשים את האורחים וישדר להם כי יש להם כאן עסק עם חברה מכובדת ובעלת אמצעים; ואין כג’ודי שתשדר לאורחים כי כאן מדובר במנהל פרויקט חזק וחשוב (יפי המזכירה הוא מדד לחשיבות המנהל ודרוגו בהיררכיה – כלל ברזל באדמיניסטרציה האמריקאית), וחוץ מזה מי תתנגד לארוחת חינם, שלא לומר ארוחת חינם אצל איוור? כי איוור’ס אינה סתם מסעדה: זהו מוסד, מוסד בסיאטל, מוסד בכל צפון-מערב ארה”ב.
הדרך מMSNW (סמוך לצומת 405 ו 520) ועד למסעדת הסלמונים של איוור לא היתה ארוכה, אבל היתה מרהיבה:
היא עברה דרך הגשר הצף שעל אגם וושינגטון, ושכונת הבתים הצפים עליו (שכיכבה בסרט “נדודי שינה בסיאטל”), והנופרים בסתיו, כשמלפנים ההרים המושלגים המשוגעים של חצי האי האולימפי ומאחור מווריד לו כדור הגלידה של הר רניר, ומשם פנתה אל הגשר הענק שעל I-5, חצתה את אגם יוניון ויצאה אל החניה של אייור’ס.
המסעדה של איוור שוכנת ממש על חוף האגם, ובצל הגשר הענק של I-5.
לא פעם נחת לעינינו מטוס ים קטן בחלקת המים שלפני המסעדה; נוסעיו הגיעו להפסקת צהריים. פעם אפילו נפלה מכונית נהוגה בידי שיכור מהגשר למים, אבל בדיוק אז לא היינו במקום.
אצל איוור מנסים להמשיך את המסורת של האינדיאנים, ילידי המקום.
על התקרה תלויות דוגיות אינדיאניות מקוריות שנחרכו מבולי עץ שלמים; הקירות מקושטים ביצירות אמנות אינדיאנית, דגים, ציפורים ו totem poles עשויים כולם מארזי המקום.
גם המזון מוכן בדרך האינדיאנית המקורית: דגי הסלמון (הפראיים, הטריים, המקומיים, או מנהר הנחושת שבאלסקה ה”שכנה”) נחצים לשניים, נפרשים ומוצמדים למסגרת עץ ונצלים בצד להבה, לא מעליה. ג’יי ג’יי היה קורא למסגרת “היבאצ’י” בהנאה גלויה.
אבל ג’יי ג’יי, מה לעשות, לא דייק. היבאצ’י היא שיטת צליה יפנית על שבכת מתכת והשיטה האינדיאנית להכנת סלמון שונה. האינדיאנים בצפון-מערב אמריקה לא השתמשו במתכות וכל תרבותם היתה מבוססת על שימוש בעץ, אש ואבנים. הסרטון הבא מתאר בדיוק כיצד צלו באיוור’ס את דגי הסלמון מנהר הנחושת:
כך נמשכו החיים מאורח לאורח וממבקר למבקר אבל בוקר אחד כשהגעתי לעבודה מצאתי את כל המזכירות והפקידות צובאות על שולחנה של ג’ודי במשרדה הנאה הצמוד למשרדו של ג’יי ג’יי ומתלחשות איתה.
ומאוחר יותר סיפר לי צ’רלי כי הלילה ירה בעלה של ג’ודי בעצמו ומת.