יוני
19
תגיות
באמבטיה לסלמון המלכותי ג’.
ו.
אחד הסעיפים הקשים ביותר בחוזה שנחתם עם הסוכנות למחקרי ביטחון מתקדמים היה האחריות לחמש שנים, בחלל, שנדרשנו לתת למוצר. כיצד בודקים יכולת זאת במסגרת חוזה של חמשה-עשר חודש? כיצד בודקים אותה בכלל? נשמע הזוי. בכל זאת הצענו שיטות אחדות של ניבוי וחקר ביצועים, שהתקבלו על דעת הועדה המפקחת (שהייתה מורכבת מפרופסורים מכובדים באוניברסיטאות מובילות וחוקרים ידועי-שם בתחום) והתוצאות שהתקבלו היו מעודדות. הצגנו אותם בכנס של הועדה שהתקיים בפיניקס אריזונה באפריל 82.
במהלך המצגת נשבה רוח חיובית מהקהל והייתה הרגשה שהדברים מתקבלים על דעת חברי הוועדה. אבל אז קם הקולונל בנדיקט, היו”ר, שיסע את המצגת ואמר פשוט: “אני לא מאמין”, והפרופ’ צ’ימיצ’ק, האיש שגילה את לייזר הכספית ברומיד ונחשב לבר-הסמכא הראשון במעלה בתחום הנהן בראשו, כמאשר את חוסר האמונה של בנדיקט.
על ראשנו נפלו המילים כמכת פטיש, אם לא כמכת גרזן. אם היה בנדיקט אומר “טעיתם במדידה” אם היה אומר “טעיתם בחישובים” אם היה מעלה טיעון כמותי כלשהו היה מקום לדיון על נכון או שגוי. אבל הוא העביר את הדיון לרמת האמונה, לספירה אחרת. וכבר אמר קרל פופר: מדעי הוא כל דבר הניתן להפרכה. האם אפשר להפריך את חוסר האמונה של בנדיקט?
בו במקום היינו המומים מדי מכדי להגיב. אבל בימים הבאים נערך מו”מ אינטנסיבי איתו ועם חברי ועדה אחרים וסוכמה דרך פעולה שתאפשר חידוש אמונתו בממצאינו. הוא נאות, במשיכת כתף ועיקום פה, אבל היה ברור כי הוא אינו נותן לדרך הזו שום סיכוי. היא נראתה דימיונית. הדרך הזו חייבה הפעלת מערכת הבדיקה בקצב משולש מזה שתוכננה לו, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, במשך שלושת החודשים הבאים – מבלי שתתרחשנה בה תקלות.
נכנסנו לתקופת עבודה קדחתנית ולחוצה. לא מעטים בחברה האמינו כי קיצה קרב, ואחד המדענים הראה לי את השלט For Sale שקנה ויתלה על שער ביתו כשתגיע הבשורה שהחברה נסגרת וכולם מפוטרים.
ז.
התחילה תקופת פעילות אינטנסיבית של עבודה סביב השעון, של לא יום ולא לילה, לא שבת ולא חג – ובעיקר של לחץ ומתח.
עד שיום אחד באה אישתו של ג’יי ג’יי ואמרה: “ככה זה לא יכול להימשך”. “אתם זקוקים למנוחה, לניקוי ראש, לפסק זמן, לנופש”. באמריקאית אומרים את זה go fishing כלומר צאו לדייג.
ג’יי ג’יי סיפר את זה לג’ודי האדמיניסטרטורית, ג’ודי האלמנה הטריה שלא שבתה ממלאכתה אפילו ליום אבל אחד, והיא לקחה את הדברים כפשוטם, וברצינות תהומית, ותוך זמן קצר אירגנה לכולנו מסע דייג כהילכתו. לא סתם בטלה שוממת ליד פלג מנומנם עם חכה ביד, לא סתם נידנוד חסר תכלית בדוגית שטה על פני המים, אלא מסע דייג נועז במרחבי האוקיינוס, במרחבי האוקיינוס השקט, במרחבי הגדול באוקיינוסים, זה הנקרא שקט אף כי לעיתים מתחוללות בו העזות בסערות. ולא סתם דגי רקק נצא לדוג – אלא את הסלמון המלכותי נבקש לעלות בחכתנו, את הטעים הבריא והמיוחס שבדגי המאכל.
ומהיכן יוצאים למסעות דייג כאלו? אמריקה היא מקום מסודר ממושטר ומתועש וכשרוצים להתפרע יש איפה לקנות התפרעות בריאה.
למסעות דייג פרועים ונועזים יוצאים מהעיירה ווסטפורט שבדרום מערב וושינגטון. ג’ודי אירגנה הכל: חכרה ספינת דייג, הזמינה חדרים במלון (כי לדייג יוצאים מוקדם מאד בבוקר) וסידרה את ההסעות. עלי הוטל להסיע את ג’יי ג’יי ואת בוב סנטר, המנהלים.
ג’ודי תיקח הפרופסור טום ברקס, היועץ שלנו מטקסס, ואת אביו שמצטרף אף הוא, בקדילק הלבן שלה. טים, ה rent-a-tech (כלומר עובד קבלן), שמתגורר באוטו-בית, יבוא עם כל ביתו ויקח איתו עוד טכנאים אחדים המשתוקקים לשבור את השיגרה, וכן הלאה.
ח.
הגיע היום המיועד. ג’יי ג’יי ובוב הצטרפו אלי לאמבטיה מקווים שהבהמה הזקנה תצליח לעבור את המאתיים ומשהו ק”מ המפרידים בין בלוויו לווסטפורט.
מרק טווין סיכם את ביקורו במדינת וושינגטון (1860) בכמה אימרות בלתי נשכחות: “החורף הנעים ביותר בחיי היה הקיץ אותו ביליתי בוושינגטון” אמר למארחיו שם, וכשנשאל מה דעתו על הנוף אמר “לא הצלחתי לראות דבר פרט לאדמה עליה דרכתי, והיא נראתה לי בדיוק כמו כל אדמה אחרת” וכשנוכח באכזבה שניכרה בפניהם ניסה לרכך ואמר: “אבל ברצינות, הנוף שלכם מופלא. אי אפשר לראות אותו”.
כמו בכל גוזמה, גם בהשמצות הפרועות הללו היה גרעין של אמת. איזור הפיוג’ט-סאונד (לשון הים הארוכה המבתרת את מערב מדינת וושינגטון) נמצא בין שני רכסי הרים קרובים לאוקיינוס. הוא גם צפוני למדי ואי לכך עשיר במשקעים ובערפילים. כך נראה, לעיתים מזומנות, הכביש בו נסענו:
אבל האמבטיה לא הכזיבה ובלילה הגענו בשלום לווסטפורט. ג’ודי הזמינה מלון מאד-מאד זול – אולי זה מנהג המקום. בדלפק הקבלה קיבלתי מגבת ושעון מעורר.
ט.
התכנית הייתה לקום בארבע בבוקר כדי שנוכל להיות בלב ים עם זריחת החמה. השעון המעורר נועד לדאוג לכך. אי לכך החלטתי ללכת לישון מייד. אבל לא כך עשו רוב משתתפי מסע הדייג. טים, עובד הקבלן שהגיע למקום עם ביתו הנייד הזמין את כולם אליו למסיבה. במסיבה הזו, אומרים, היה מאד שמח, היה בה משהו מהחגיגות של ימי פומפיאה האחרונים, הבירה זרמה כמים ועד שהלכו לישון כבר היו צריכים לקום, ועוד עם הנג-אובר נוראי.
התחנה הראשונה נאמר לנו, היא לדוכן של האינדיאנים, לקנות רשיונות דייג.
מדינת וושינגטון היא בין המדינות האחרונות שהצטרפו לארצות הברית. במדינות השכנות הובטחו לאינדיאנים אחוזים מסויימים מאדמתם, בהם יוכלו להמשיך באורח חייהם המסורתי וללא מתנחלים – אם יוותרו על יתר אדמת המדינה, כלומר על רובה. האינדיאנים חתמו על ההסכם אך כשנפוצה, שנים אחדות אחר-כך, השמועה כי באדמת האינדיאנים יש זהב – לא מנעו השלטונות מנחשול של מתנחלים להציף אותה. האינדיאנים הגיבו באלימות, הממשלה הפדרלית שלחה צבא להגן על המתנחלים והצבא הזה טבח באינדיאנים והגלה את אלו שניצלו מהטבח למרחקים.
האינדיאנים של וושינגטון למדו את הלקח ומסרו את רוב אדמת המדינה לארה”ב והסתפקו בקומץ שמורות קטנטנות בהן יוכלו לשמר את מסורתם. תמורת זאת הם קיבלו את הזכויות על המינרלים שבאדמתה, הצייד שעל אדמתה והדגה שבמימיה. ואל יקל אפילו המעט הזה בעיניכם – וושינגטון עשירה מאד בכל אלה – הלוואי עלינו.
אבל כמובן שמאומה מכל ההסכמים הללו לא נשמר ולא התקיים והמתנחלים כרו טונגסטן זהב ומתכות אחרות, צדו ודגו כאוות נפשם, כן, דגו את אותם סלמונים דשנים שלכבודם התכנסנו שם.
ניניהם של חותמי ה-Trity כבר השתייכו לדור אחר, ששמע על זכויות אדם, יראת חוק וכיבוד הסכמים. גם גישת מערכת המשפט האמריקאית השתנתה בינתיים. הנינים הגישו תביעת בעלות על הדגה במימי וושינגטון וזו התגלגלה מערכאה לערכאה עד שהגיעה לבית המשפט העליון הפדרלי, שפסק כי הסכמים יש לכבד. מעתה אסור לדוג במימי וושינגטון בלי לקבל רשיון בכתב מהאינדיאנים. אלו הציבו דוכנים בכל מקום בו הדייג מותר ומכרו רשיונות: שני דולר לדג, ושני דגים לאדם ליום. גם לדגים יש זכויות.
אחרי שקנינו את הרשיון הגענו סוף-סוף לרציף, בו כבר חיכתה לנו הספינה:
רגע, מה בדיוק הולך כאן?