יוני
16
תגיות
תוגת המהמר הנכזב וזרעו (א).
בסוף המאה התשע עשרה תססה האימפריה הרוסית. היהודים היו בין הקורבנות הראשונים להתערערות הסדר הקיים ולהתעוררות הלאומית: פוגרומים, הגבלות, הפליה. התוצאה הייתה תנועת הגירה המונית, כאשר הכוון הוא מערבה, ובראש ובראשונה – לאמריקה, אל “מדינת כל תושביה” האולטימטיבית.
רוסיה הצארית אסרה על יהודים להתגורר בשטחה: מגוריהם הוגבלו ל”תחום המושב”, דהיינו למדינות שבשליטת רוסיה, החוצצות בינה לבין אירופה המערבית. לימים יכונו תושבי תחום המושב בשם “אשכנזים” – כנראה בגלל נוסחי התפילה והפולחן המקובלים עליהם. התסיסה התקיימה גם בבלקן, וברומניה בפרט.
רק זרזיף קטן ממיליוני המהגרים היהודים הללו דלף לציון – אחד למאה. ולכל גל הגירה קדם גל פרעות, אנטישמיות בוטה או מלחמה הרסנית. במונחים של ימינו רוב המהגרים הללו יכונו בשם פליטים.
ההגירה היתה אישית, ונעשתה על חשבון המהגרים ועל סיכונם. אם הצעד בו נקטו התברר כמוטעה, ככשלון – היה עליהם לבוא בטענות רק לעצמם.
כיעד הגירה הייתה ארה”ב אטרקטיבית ביותר: שוק העבודה בה היה גדול ונכון לקלוט עובדים ברוב הרמות ובכללם אנשים חסרי מיומנויות כלשהן. היתה קיימת בה תשתית תחבורתית, רפואית, השכלתית. לאדם חסר הון, קשרים ומיומנות עדיין היה בה סיכוי להשיג עבודה, מזון, קורת גג, למצוא רופא ולהאמין שאם תכלה אליו הרעה יזכה למשפט צדק. למי שחיפש בטחון אישי ושיפור תנאים כלכלי וחברתי הייתה ארה”ב היעד המועדף וכאמור, הרוב המוחלט, המוחץ, העדיף אותה. לא חסרו רעות חולות בארה”ב – אבל יתרונותיה לעומת האלטרנטיבות היטו את הכף.
לאלו שפנו לציון חיכתה מציאות שונה בתכלית.
בסוף המאה התשע עשרה היתה סוריה הדרומית (לימים פלשתינא-א”י) ארץ נטולת תשתיות. לא רק כבישים לא היו, אלא אפילו דרכים המתאימות לעגלות לא קישרו בין רוב הישובים. מסילת הברזל הראשונה נסללה רק ב־1891. בתי החולים המעטים לא היו ראויים לשמם. חשמל? מים זורמים? טלפונים? בארה”ב ובאוקראינה הם כבר היו, אמנם בחיתוליהם, בעיקר בערים הגדולות, אבל בארץ ספק אם שמעו עליהם. מי שרצה להקנות חינוך לילדיו עשה זאת על חשבונו. מערכת להשכלה גבוהה ש”תייצר” רופאים, מהנדסים, אגרונומים, משפטנים ועילית אינטלקטואלית לא היתה. מערכת אכיפת החוק היתה מושחתת ורודפת שלמונים. אפילו החוק (העותומני) עצמו החל להתגבש (בהשפעה גרמנית) רק אחרי התקופה המדוברת. המיסוי היה שרירותי ובעצם היה גזל בחסות הצבא. כמעט שלא היו תעשיה ומלאכה וגם החקלאות התנהלה בשיטות עתיקות מעוטות תנובה ועתירות עבודת פרך. סיכוייו של מהגר חסר הון לשרוד בארץ הזו היו זעומים. דוגמה יכולים לשמש מהגרי “אעלה בתמר” התימנים שהגיעו לירושלים ב־1881, ידם לא השיגה קורת גג והם כמעט גוועו ברעב. חייהם ניצלו בגלל רחמי כת הספפורדים (אלו שהקימו לימים את ה”אמריקן קולוני”) – מהגרים בעצמם, אבל בעלי הון. קורת גג נמצאה להם רק כשיזם המו”ל פרומקין מגבית לעזרתם – ודורות עברו עד שנטמעו והשתלבו בחברה היהודית בירושלים.
כדוגמה לתפקיד ששיחק ההון בהיקלטות מהגרים יכולה לשמש משפחת סמילנסקי, שצעיריה הגיעו לארץ ב־1891. על חשבונם, כמובן.
למשה, הבולט והכריזמטי שבהם, קנה אביו נחלה והעניק לו מספיק הון חוזר כדי שיוכל להפעילה ולהרוויח. עם התחלה כזו – ובזכות כשרונותיו וחריצותו – היה משה לסיפור הצלחה בארץ. דוד, הצעיר בחבורת העולים החל את דרכו בארץ בן 15, כתלמיד ב”מקווה ישראל” של קרל נטר. הוא נשר – הלימודים התנהלו בצרפתית שאותה לא ידע – חזר לאוקראינה ולמד ראיית חשבון. עם סיום לימודיו עסק במקצועו במפעלי תעשיה גדולים וצבר הון. עם הון זה חזר ארצה וחיפש במה להשקיעו: הוא בחר בתעשיה (ענף שאותו הכיר) ולא בחקלאות. רוב ההשקעות נכשלו והכסף ירד לטמיון, אבל גם מה שנשאר הספיק כדי לאפשר לו להימנות על חמשת מייסדי תל־אביב – שרכשו את מגרשיהם בכספם. זאב, לעומתם, הגיע ללא הון ועסק שנים רבות בעבודת כפיים, ידע רעב ומחסור ומת רש ועני. מאיר שסבל נוראות מן הקדחת בחדרה חזר לאוקראינה שם התעוור, ניצל מפוגרום וחזר ארצה נסמך על בנו שהתפרנס בדוחק מעמלו.
ומהפרט אל הכלל. “עיתון המגיד פרסם בתמוז תרמ”ב (1882) ידיעה שנשאה את הכותרת: “העלייה הראשונה פורצת”, ובגופה נכתב: “היציאה לארץ-ישראל נתחזקה בימים האחרונים, מדי יום ביומו יעברו דרך קושטא אנשים רבים וכספם בידם ללכת לארץ הקודש, מאדעססא הולכות בכל שבוע משפחות רבות, כן מקערץ וסימפעראפאל. אחרים מאנשי-שם מבני עמנו ברוססיא נסעו בימים האלה לבירת תוגרמה להשתדל להשיג הפירמאנן מן השולטאן. עשיר אחד מקיעוו נסע לארץ הקודש ולקח עמו ב’ מאות רובל לקנות אדמה בעד עניים שישלמו אחר כך בהמשך הזמן בסכומים קטנים.”
המהגרים הנזכרים בידיעה הזאת יצאו לדרך על חשבונם ועם הון להשקעה – שהיה מיועד בראש ובראשונה לרכישת נחלה.
כבכל הגירה, מכל סוג ולכל מקום בעולם, רוב המהגרים התיישבו בערים הגדולות של ארץ היעד, ובראשן ערי הנמל אליהן הגיעו. בארץ, בשנים המדוברות פירוש הדבר היה יפו. מתוך כ־30000 מהגרי העליה הראשונה (1882 – 1904) 25000 התיישבו בערים, והיתר התפזרו בפריפריה, שהייתה רחוקה אז עד יאוש ממרכז החיים – והקימו מושבות.
כדי להקים מושבות יש לרכוש את הקרקע עליהן יוקמו. מי שילם? שילמו המתיישבים עצמם. לפעמים קנו את האדמה בהקפה, לא פעם שקעו בחובות, אבל אף פעם לא “קיבלו”. הם קנו. היכן קנו? בכל מקום שרק היה אפשר. לרוב היו אלה המקומות הפחות אטרקטיביים: או הנידחים, או מוכי הקדחת, או הלא פוריים, או כל אלה גם יחד.
הרי לדוגמה סיפור הקמתה של ראשון לציון, מושבת הבילויים.
“בחודש אדר, תרמ”ב (מרץ 1882) הגיע לארץ מרוסיה זלמן דוד לבונטין, בא-כוחם של עשרה חובבי-ציון מקרימנצ’וק ועשרים וששה מחארקוב. הוא בא מצויד במכתבי היכרות והמלצה כי “אנחנו הח”מ, החפצים לצאת לארץ ישראל ח”י וליסד שם קולאניֶע כעובדי אדמה בכספים אשר בידנו”. באותו חודש הגיע הכימאי יוסף פיינברג והתחבר אל חברי הוועד שהוקם ביפו לשם רכישת קרקעות בשם “חלוצי יסוד המעלה”. […]
תחילה היה בדעתם להתיישב בנגב. לשם כך היו דרושים 100 מתיישבים לפחות משום ריחוק המקום ממקום יישוב כלשהו. אולם מכל אלה שהביעו בזמנו את רצונם להתיישב בארץ ושמותיהם נתפרסמו בעיתונות היהודית, הגיע ארצה [רק] קומץ של כמאתיים עניים וכעשרה בעלי אמצעים.
ההחלטה בבחירת הקרקע נפלה על אַרְד עיוּן קָרָא, השייכות לאחים מוּסטָפָה ומוּסָה דָגַאנִי. אבותיהם היו קצינים טורקיים שקיבלו אדמה זו כחזקה מהשולטאן עם התיישבותם בארץ. לא היה מקור מים במקום, והמפעל הקולקטיבי הגדול הראשון של המתיישבים היה חפירת באר.
הכסף שהיה בצרורם של החברים לא הספיק לרכישת הקרקע. ז. ד. לבונטין פנה אל שאר בשרו צבי הכהן לבונטין, שהיה חשוך בנים, שיעלה ויבוא ארצה ויקים לעצמו “שם וזכר בארץ האבות”. ר’ צבי הכהן הגיע עם אשתו לאה ובידו סכום כסף נכבד, בו רכש את הקרקע. מחציתה מכר לבעלי האפשרות, ללא כל רווח, ומן המחצית השנייה הפריש קרקע לששה חברים חסרי אמצעים – 60 דונם למשפחה. כשרווח והששה החזירו לו את התמורה לקרקעות, הקדיש את הכסף לבניית בית-הכנסת במושבה. […]
אל הקבוצה ניתוספו יהודה לייב חנקין, שהיה בעל ניסיון מועט בחקלאות, וחבורתו הקטנה. מהם סוחרים, עובדי בנק ושאר בעלי מקצועות חופשיים, שהיו בעלי אמצעים כספיים ובעיקר רוויי חיבת-ציון.
[…] על חיים אמזלג כבר סופר שנולד על צוק גיבראלטר ועלה בן שש עם הוריו ארצה. הוא שימש כסגן-קונסול אנגליה ביפו ועזר לירושלמים לרכוש את קרקעות פתח-תקווה. הוא נבחר לנשיא כבוד של “וועד ייסוּד המעלה”. אך לא הכבוד היה העיקר – על שמו נרשמו הקרקעות. כשהיו צריכים לרשיונות בנייה, אמר למתיישבים: “לכו ובנו, ואני אחראי לכם” – ואכן, הוא נסע על חשבונו לאיסטאנבול וקיבל את רשיונות הבנייה מהשלטון המרכזי.”
את עיקר הפעילות בעד עליה ארצה (ונגד הגירה לארה”ב) ניהלו אגודות של “חובבי ציון” שקמו ברחבי תחום המושב ובמשך הזמן גם התאגדו סביב ועד מרכזי שמושבו באודסה. רכישת האדמה לא היתה קלה, בין היתר בגלל קשיים שהערימו השלטונות. וכאמור, לא מעט מהאדמות שהצליחו לרכוש היו או גרועות כקרקע חקלאית, או נגועות בקדחת, או רחוקות מהשווקים וממקורות המים.
המתיישבים במושבות שילמו מכיסם את דמי הנסיעה ארצה ורכישת הנחלה בה, אולם עד מהרה נוכחו כי חלומם להקים משק חקלאי ולהתפרנס ממנו הולך וקורס. הם לא היו חקלאים מקצועיים ועשו את כל השגיאות האפשריות. הם היו במצוקת הון חוזר, והם לא היו מורגלים בחיי כפר ואורח החיים שהם תובעים. בין השגיאות הגדולות שעשו היתה בחירתם בענף היין כבסיס כלכלי. גם זני הגפנים שבחרו לא התאימו לארץ, נתקפו במחלות והניבו תנובה דלה. היין שהופק מהם לא תאם את הטעם המקומי, והובלתו למרחקים לא היתה כלכלית.
הם היו זקוקים לתמיכה כספית ולהדרכה מקצועית, וחובבי ציון, אפוטרופוסיהם האידאולוגים ולכאורה גם הפיננסיים, לא יכלו לספק לא זה ולא זה.