יוני
02
תגיות
שיא עולמי (ב)
הרוזן זבורובסקי בנה שלוש מכוניות מרוץ בעלות מנוע של מטוס: צ’יטי־צ’יטי־בנג־בנג 1, צ’יטי־צ’יטי־בנג־בנג 2, והיהם ספיישל.
בראשונה הורכב מנוע מייבאך בעל ששה צילינדרים ובנפח 23.1 ליטר.
מנוע זה שימש להנעת מטוסים וספינות אוויר (צפלין) גרמניות במלחמת העולם הראשונה. מייבאך עצמה היתה חברת בת של צפלין. הספקו היה 245 כ"ס, הוא שקל 400 ק"ג וקורר במים. מנוע זה התאים לשימוש בגבהים אך בגובה פני הים היה מועד לפורענות.
ואי לכך צייד זבורובסקי את צ’יטי 2 במנוע אחר: בנץ תעופתי בעל נפח 18.8 ליטר:
גם הוא בן 6 צילינדרים בטור, וכמו המייבך, עם ארבעה שסתומים עיליים בכל צילינדר (כן, כן ב־1916!) וקירור מים. שימוש באלומיניום הביא לכך שהוא שקל פחות מהמייבך: “רק" 370 ק"ג. גם תפוקתו היתה פחותה במשהו: 228 כ"ס ב 1400 סל"ד. מנוע זה הניע את מטוסי הלופטוופה במלחמה הראשונה.
כיון שכך, במכונית השלישית, ב'היהם ספיישל', בחר זבורובסקי ביבשת אחרת כמקור למנוע שלו: מנוע ליברטי בן 27 ליטר ותריסר צילינדרים, מנוע שנועד להטיס את מטוסי חיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם הראשונה.
(זבורובסקי האנגלי נמנע מלבחור ברולס־רויס אנגלי למכוניות שלו: תוצרת הארץ, דשא השכן וכו’).
תולדותיו המסעירות של מנוע זה, שהן עוד שלב בדרך לשיא השיאים, ראויות לפירוט.
כשהכריזה ארה"ב מלחמה על גרמניה ב־1917 עמדו לרשותה צבא יבשה קטן וחיל אוויר זעיר. אמריקה התגייסה מיד להגדיל אותם ולצייד אותם, מהר, בגדול מכל גדול וגבוה מעל גבוה.
בוושניגטון D.C הוקמה ‘המועצה לייצור מטוסים’ והיא זימנה אליה בבהילות שני מומחי על למנועים: ג’סי וינסנט מפאקארד, ואלברט הול מברקלי, קליפורניה. הם שוכנו במלון ונצטוו לתכנן, מהר ככל האפשר, מנוע אווירי שיעבור בביצועיו את טובי המנועים מבריטניה, גרמניה וצרפת. המועצה דרשה כי יחס ההספק למשקל יהיה גדול מזה של המתחרים, ושניתן יהיה להתאימו לייצור המוני.
לתדהמת המועצה, כבר כעבור חמישה ימים היו מוכנים בידי הצמד שרטוטי המנוע המבוקש. אם תרצו, הפתרון שהגו היה גאוני: הם פשוט נטלו את שרטוטי המנוע מרצדס DIIIa, וערכו בהם שינויים אחדים.
מנוע מרצדס DIIIa היה מנוע 6 צילינדרים בטור, עם גל זיזים עילי יחיד. בית גל הארכובה היה עשוי מאלומיניום, הצילינדרים מפלדה, והם הורכבו בו כל אחד לחוד. השינוי העיקרי שערכו האמריקאים בתכנון היה חיבור שני בתי גל ארכובה זה לזה באמצעות ברגים. כך הפך המנוע להיות בתצורת V עם אופציות ל8 ו 12 צילנדרים.
התכנון המפורט הושלם בתחילת יוני. באוגוסט כבר נערכו ניסויים ועד סתיו 1917 הוצאו הזמנות ל 22500 מנועים שחולקו בין יצרני הרכב המובילים. קצב הייצור הלך וגבר ובסוף המלחמה הגיע ל־150 מנועים ליום.
אמריקה.
נפח המנוע היה 27 ליטר והוא הפיק 400 כ"ס. משקלו היה 383 ק"ג – ולא ארכו הימים עד שהובל אחרי כבוד, לרוב לא משומש, לשוק עודפי המלחמה, וממנו לידי ידידנו הרוזן זבורובסקי.
ובקרוב נהרג הלה במונצה, ופרי־תומס רכש את ‘היהם ספיישל’ מידי יורשיו כדי להסיבה לבבס.
הרעיון היה להעטות עליה מעטפת אירודינמית שתקטין את התנגדות האויר ותאפשר מהירות גבוהה יותר. אמצעיו של פרי־תומס היו דלים יחסית ורק ב 1926 היתה בבס מוכנה לאתגר את השיא העולמי.
השיא הוחזק אז בידי יריבו הגדול של פרי־תומס, הלא הוא מלקום קמפבל, בעליה של הציפור הכחולה מן האגדות, כמעט. קמפבל היה בנו היחיד של יהלומן ואמצעיו הכספיים עלו בהרבה על אלה של פרי־תומס, ולכן תמיד היו בידיו מכוניות חזקות יותר ומשוכללות יותר.
חוקי המשחק היו כאלה: נמדד הזמן בו עוברת המכונית מייל (כ 1600 מטר), פעם אחר פעם. לשם כך כדאי היה לבחור דרך ישרה, מספיק ארוכה כך שהמכונית תוכל להאיץ בה למהירות מקסימלית, להתמיד במהירות הגבוהה לאורך מייל לפחות, ואז להאט בבטחה.
קמפבל בחר בחוף החולי של פנדיין, ווילס, שמהווה מסלול ישר באורך כ 10 ק"מ. בזמן המתאים בין גאות לשפל זה גם מסלול כבוש ויציב, אבל בהזדמנוית לא־מתאימות הוא יכול להיות חלקלק, טובעני ובעל מהמורות חבויות.
ב 1924 קבע בו קמפבל שיא עולמי, מהירות הקרובה ל 235 קמ"ש, ובאפריל 1926 גרר פרי־תומס את בבס לאותו מקום, והצליח להריצה שם כנדרש במהירות הקרובה ל 270 קמ"ש.
עכשיו היה פרי־תומס הנהג המתכנן המכונאי והבעלים של המכונית המהירה בתבל.
אבל תוך פחות משנה חזר קמפבל לשם ושיפר את השיא ל־280 קמ"ש, חוזר ומשאיר את פרי־תומס ובבס מאחור.