חמש פגישות – 2

שניה

א.

תמר צלצלה ביום שני, ימים אחדים אחרי שאמירה ניסתה להתאבד, כשכבר היה ברור שניצלה ויצאה מכלל סכנה.

“שמעתי שאתה נוסע לצפון," אמרה "אפשר להצטרף?”

“בשמחה" ענה "אבל אני בכלל לא נוסע לעמק. אני נוסע לחברים במצפה, בגליל העליון, לתת להם את הרדיו העתיק ששיפצתי להם."

“ואם אצטרף אליך, תוכל להוריד אותי במשק, בדרך חזרה?" לא ויתרה.

“כן, איזו שאלה."

“אז קבענו" סיכמה תמר.

ב.

השמיים, השמיים שמעל הכביש, הכביש המצפין עד השמיים.

הם נסעו בכביש החוף, לפני הצהריים, ביום חול, בשעה רגועה וטובה. הכביש היה פתוח והשמיים מעוננים, חלקית. שביבי זהב נמהלו באפור, נימי וורוד נשזרו בבטן העננים שנערמו שכבה מעל שכבה. ומעל העננים, ועד בלי גבול, נשקף הכחול.

הוא הרגיש שהוא יוצא לדרך חדשה ונכונה יותר.

מיכל הדלק היה מלא, ובאותה הזדמנות שמילא אותו גם שאב את האבק מהמכונית וגם רחץ אותה. גם הכסף שבארנקו נראה היה שיספיק, בינתיים.

תמר התרווחה במושב שלצידו, וניסתה סוגי ישיבה אחדים. תנועותיה היו חינניות כתנועות רקדנית. היא ניסתה לרגע תנוחה של גברת אנגליה הרוכבת על סוס בלי לפשק את רגליה והחליטה לוותר עליה, הטתה מעט את גב המושב, נשענה לאחור ושלבה את רגליה תחתיה בישיבה מזרחית.

ביום חמישי קרא לו מנהל החברה בה עבד במשרה חלקית, והודיע לו בלי לגמגם כי הוא מפוטר. המנהל לא נימק את הפיטורים וניתן היה לתלות אותם במיתון ובצמצום ההזמנות אבל בה במידה גם אפשר היה ליחס אותם לביצועיו הירודים.

כשהתכווץ על מושבו אמר המנהל שיוכל להמשיך עד סוף החודש, ושכרו ישולם עד אז, כך שבינתיים עדיין יש לו כסף.

בלא מילה קם ועזב את המשרד, נכנס למכונית ונסע לביתו. הוא ידע שלא יחזור יותר למקום הזה ולו לפעם אחת ויחידה.

מפעם לפעם הכחיל לשמאלם הים ונצנץ מעבר לחולות החוף. הם עברו לא רחוק מביתם של אבשלום אבישג ושל ביתם התינוקת יעל.

“אני לא סובלת אותו," אמרה תמר "אפילו שכל העולם חושב שהוא כזה מתוק וכזה בן־אדם טוב.”

“מה הוא כבר עשה?”

“הוא שולח ידיים, ודי בתוקפנות. בפעם האחרונה הייתי צריכה לבעוט בו ולשרוט אותו בפנים כדי שירפה ממני. ויש לו כזה ריח רע מהפה".

“אבשלום הוא זה שהודיע לי," אמר "הוא טלפן ואמר אל תדאג עכשיו הכל בסדר, באמת, היא בלעה המון כדורים אבל הצילו אותה".

“כן," אמרה תמר "אני חזרתי לדירה רק ביום ראשון אחרי הצהריים ומצאתי אותה שוכבת בשלולית של קיא בכניסה. זה היה כל כך מגעיל".

“אז בעצם את היא זו שהצילה את חייה. אילו היית מאחרת בשעה־שעתיים היא הייתה אבודה."

“בדקתי מיד וראיתי שעוד יש לה דופק, חלש־חלש, ועל המקום רצתי למטה לבית־המרקחת לצלצל למגן־דוד. בעצמי לא רציתי לגעת בה, מרוב גועל".

“זה אומר שהיא שכבה שם מיום שישי, ובשבת, וביום ראשון, בלא הכרה, גוועת…”

“אני לא יודעת בדיוק ממתי" אמרה תמר, שסברה שגם ללא הפרטים הללו הדרמה הזאת הייתה מוגזמת ומיותרת.

הם שתקו והוא הרגיש שהוא קרוב מאד לתמר. שהיא משרה בו שלווה ותקווה. אפילו השמיים התקרבו בזכות העננים הנמוכים, התְפוחים, החומים־ורודים, שפה ושם נקרעו ונפרדו ונפתחו לתכלת האינסופית שמעליהם.

ג.

בעכו היה צריך לבחור בין המסעדה של עבד והמסעדה של אבו־כריסטו. אצל עבד החומוס יותר טוב, חומוס עם צנובר ושמן זית, והוא זכר שאנשי המצפה לא החמיצו אף הזדמנות לנגב שם צלחת חומוס, בעודם ממתינים לבוא האוטובוס. אבל עבד נמצא בין החומות ויש לו יבלת ענקית בין הגבות מעל העיניים כאילו היה חד קרן. הוא אמנם חובש כובע מצחיה ומשתדל להסתיר אותה אבל מי שהבחין בה פעם אחת מתקשה להסיר ממנה את עיניו וזה הורס לו את התיאבון.

אצל אבו־כריסטו היווני  האוכל פחות טוב ויותר יקר, אבל יושבים במרפסת הנהדרת מעל הנמל העתיק אצל המים.

ושם ישבו. על שפתי תמר פרח חיוך ועיניה זהרו.

עוד לא הייתה אישה שנהנתה מחברתו כך בגלוי ובפשטות והוא היה לה אסיר תודה על כך.

“מה דעתך," הציע "שניקח סירה ונשוט קצת בנמל?” הוא לא רצה להגיע למצפה מוקדם מדי.

“רעיון נהדר" אמרה תמר.

משכיר הסירות דרש חמש לירות ועוד חמש ערבון. והיו לו עשר לירות בכיס ועוד חמש מאות בבנק, שצריכות להספיק עד שימצא עבודה חדשה, אם ימצא, מי יודע מתי, כי הרי מיתון חריף עכשיו, וקשה למצוא עבודה.

תמר ישבה בחרטום הסירה והוא ישב למולה, בדרגש שבאמצע, אחז במשוטים וחתר.

המים נצנצו בזהרורי השמש שכבר פנתה מערבה מרעידים אדוות על אדוות. הסירה התנדנדה קלות ומפעם לפעם התיזו המשוטים טיפות מלוחות.

הוא חתר לכיוון היציאה מהנמל, לאי זעיר ועליו חורבת מגדל.

“זה אי הזבובים. כך נקרא בפי הצלבנים" טרח לספר לתמר "שבלבלו בין עכו (עכון בפיהם) ובין עקרון הפלשתית. הם סברו שהמגדל הוא מקדשו של בעל־זבוב, שבעיניהם היה שד נתעב, בן השטן. אבל יש הסוברים כי בעל זבוב היה פשוט אחד משמותיו של האל הכנעני 'בעל', אל חשוב מאד לבני ולבנות המקום, וקראו לו גם כך לכבוד הזבובים שעטו על הקרבנות שהקריבו לו, כמו שעטו על גוויית כל מת אחר. בעל זבוב היה אל המוות וכוהניו ניבאו מי לחיים ומי למוות.”

“אבל בפי היהודים יש גרסה שונה לחלוטין.” הוסיף "בפיהם המגדל נקרא בכלל 'מגדל הזיווגים'. והסיבה היא כי לסברתם זה המגדל בו כלא שלמה המלך את ביתו האהובה קציעה על מנת שבן־העניים אותו יעדו לה השמיים לא יוכל להגיע אליה. זה ממש לא עזר לו לשלמה, כי נשר נשא את הבחור שנרדם בין צלעות נבלה מושלכת בשדה אל מרומי המגדל, וכך בכל־זאת הגיע אל הנסיכה ואף עיבר אותה".

הוא קשר את הסירה לרגלי המגדל, הושיט יד לתמר ועזר לה לצאת מהסירה. הנה נגע בה, ידה בידו.

ד.

הם טיפסו בשביל, לקראת הסוף אפילו על ארבעותיהם, אל גג החורבה והתיישבו על שפתה, רגליהם משתלשלות אל המים הרחוקים למטה, והם קרובים קרובים זה אצל זה.

מדרום נראו חיפה והכרמל, וממזרח גבעות משגב והר עצמון, וצפונה מהם, חכליליים ורחוקים – הרי צפת.

“זה שם" אמר והראה באצבעו.

הוא חש את עורה בקצה עורו והמתין.

ואז הציץ בשעונה ואמר "בואי, כבר צריך להחזיר את הסירה." וקם, והושיט לה יד, ועזר לה לקום, ולרדת בזהירות מהמגדל.

ו.

דרך העפר שזכר מימיו במקום כבר התחלפה בכביש, והתפתלה בנועם במעלה ההר.

הוא עזב מיד אחרי שנכשל במבחן הנהיגה במשאית ואחרי שאתי אמרה לו נחרצות שאינה רוצה אותו, וחשב שלעולם לא יחזור למקום הזה בלי שיוכל בחזרתו לזקוף השג נכבד כלשהו לזכותו. בלי שיוכל להוכיח כי אינו רק הבטחה או רק אשליה שסופה התפכחות ואכזבה. והנה הוא מגיע נוהג במכונית ולצידו אישה נאה – מה אפשר לבקש יותר מזה. זה שהיא מבוגרת ממנו בעשר שנים, כנראה, אם מישהו בכלל ישגיח בכך, מחניף אולי שבעתיים. ואולי דווקא לא.

הוא הסיט בזהירות את המכונית ירד מן הכביש החדש ועלה על דרך העפר הישנה. את הטרסות שלצד הדרך הזו שידד הוא עצמו באותו חורף, נוגש בפרד. בתחתונה מכולן נטעו אחר־כך את בוסתן המשמש האורגני.

הדרך הייתה משובשת וחרוצה בערוצים שחתרו בה מי הגשמים. הוא נסע לאט לאט משתדל לחמוק מהם ואז עצר והדמים את המנוע (ובו ברגע חלפה מחשבה בראשו: ומה יהיה אם לא ידלק? וכבר היו דברים מעולם).

הוא יצא מהמכונית וקרא לתמר להצטרף אליו, והם ישבו יחד על גדר האבנים שבצד הדרך, מתבוננים במטע המשמש שיבש בינתיים ונותרו ממנו רק שלדים מאפירים, ובשמש השוקעת.

הוא סיפר לה על הכנת הקומפוסט, על מכונת החישתיל, על הנטיעה. על כל שתיל שניטע היו שלוש אידאולוגיות, חמשה ויכוחים מרים והמון תקוות. היא התקרבה אליו. “נהיה קר" אמרה ונסמכה אליו רגל נוגעת ברגל, יד נוגעת ביד, מבקשת להתכרבל. היא זקוקה לחסות ולחום, הרגיש, וידיעה זו מילאה את ליבו ברוך. אילו היו עמו שמיכה, או מעיל היה עוטף בהם את כתפיה ומכסה היטב.

“בואי," קם והושיט לה את ידו "ונגיע כבר למצפה. שם יהיה יותר חם".

ז.

תמר אמרה שהיא מעדיפה לחכות לו במכונית במגרש החניה והוא הלך לחפש את חמי ואורה להם שיפץ את הרדיו העתיק.

המקום השתנה בחמש השנים שחלפו מאז עזב. בתים חדשים נבנו ושבילים חדשים נסללו ביניהם והוא תעה ביניהם אובד עצות למדי. הוא החליט לגשת לחדר האוכל אולי ימצא שם מישהו שיודע היכן ביתם.

בני היה שם, ליד השולחן הגדול, עם עוד כמה אנשים, חדשים כנראה, כי לא הכיר אותם. פניו של בני אורו: "אהלן!”, קרא. בני היה זה שאמר לו ביום שעזב "אתה בטח תהיה איזה פרופסור חשוב באוניברסיטה, אבל אני אהיה עובד אדמה מגשים ובונה הארץ." כך אמר אז, די בטינה, אבל עכשיו שמח לראותו כאילו הקהו השנים את חומרת עריקתו.

“מה שלומך ואיזה יופי שבאת" אמר בני, והוא שאל אותו על חמי ואורה. “חמי ואורה דווקא נסעו היום ויחזרו רק בעוד כמה ימים" אמר בני.

“אבל הבאתי להם את הרדיו שהם כל־כך חיכו לו.”

הוא אפילו עשה פוליטורה חדשה לארגז העץ של הרדיו הישן, אחרי שמירק וליטש אותו, והחליף בו את אריג הרמקול שהתבלה באריג חדש בצבע תואם. הוא גם מצא לו כפתורים חדשים יפים במקום כפתורי הבקליט הישנים שכבר נסדקו ונשברו.

אבל זה היה למחרת, ביום שישי. ביום חמישי, אחרי השיחה עם המנהל, שקד על תיקון המעגלים החשמליים הישנים. הוא היטיב לקרוא את צפונותיהם ולהבין את כוונות מתכנניהם שמעבר לים, ובימים רחוקים, וכך ריכך את חרפת הפיטורים ואת החרדה מפני הבאות, הסיח את מחשבתו מהם, נאחז במשהו שנתן לו תחושת כוח וערך, התמקד במאבק בו היה לו סיכוי לנצח, דוחה מעליו את כל השאר.

אמירה באה לביתו דווקא באותו ערב  ומפעם לפעם קראה לו מחדר השינה "בוא כבר, אני מחכה לך" והוא ענה לה "עוד מעט" והמשיך במצוד אחרי התקלה החמקמקה שבגללה הרדיו לא ניגן. הוא לא אזר כוח לספר לה שפוטר מהעבודה וידע שיצטרך לעשות זאת כשיגיע אליה למיטה.

“נראה מה אפשר לעשות," אמר בני "אני חושב שהבית שלהם פתוח, כאן לא נועלים. אז דבר ראשון תוכל לשים את הרדיו שם".

“אני גם רוצה לבדוק שהוא עובד לשביעות רצונם, ובייחוד שהוא מנגן טוב תקליטים מהפטפון" אמר בדאגה, מהסס להזכיר את עניין התשלום, שדווקא היה לו עכשיו חשוב ודחוף.

“אני חושב שנוכל לעשות הכל." אמר בני נינוח "ראשית בוא לחדר אוכל, תאכל ותשתה משהו".

“אני כאן לא לבד," ענה "באה איתי גם איזו ידידה…”

“אין בעיות," אמר בני "תיקח גם אותה ובואו לחדר אוכל".

ח.

אבל תמר לא רצתה לבוא לחדר האוכל. היא תחכה כאן במכונית, אמרה, לכו אתם לאכול. בני שאל אותו אם הם מתכננים להישאר כאן לישון והוא ענה שעוד לא חשב על זה, והאם יש בכלל מקום בשבילם?

בני ענה שהם יוכלו להשתמש בדירה של אורה וחמי שכאמור נסעו והשאירו אותה פנויה.

כשחזרו מחדר האוכל למכונית לקחת את הרדיו אמר לתמר שאפשר להישאר ללון כאן, אם היא רוצה, אולי זה עדיף על נסיעה בחושך בדרכים הצרות והשוממות.

תמר אמרה שמצידה זה בסדר, בסדר גמור, מחצה את הסיגריה שעישנה במאפרה, ובאה אתם אל הדירה הפנויה. ובעוד הוא מחבר את הרדיו לחשמל ולאנטנה ולפטפון עבר בני לחדר השינה להציע את המיטה ותמר ישבה לשולחן במטבח והציתה לה סיגריה נוספת.

הרדיו פעל כמו שצריך, ובני חזר אליו ושאל אותו בלחש: “זה בסדר שתישנו באותה מיטה? כי יש שם רק מיטה אחת." והוא ענה לו שהוא חושב שזה בסדר ושבכל מקרה הם כבר יסתדרו. ובני שתמיד היה קצת רכלן הוסיף בחיוך "טוב אולי זה יקל עליכם שחמי ואורה המצחיקים האלה מתכסים בשתי שמיכות נפרדות. איזה מין זוג זה." ושאל עוד פעם אם הכל בסדר ואם יש להם כל מה שהם צריכים ואז הוסיף "אתה חוזר מחר לדרום? כי אם כן, אז אני אצטרף אליך, יש לי שם סידורים." והם סיכמו להיפגש, בסביבות שש בבוקר, בחדר האוכל.

ט.

הוא כיבה את האור כדי שתמר לא תתבייש להתפשט, אחרי הכל הם כמעט זרים, ובעצמו התפשט בזריזות ונכנס ראשון למיטה הזוגית הרחבה. הוא שמע את בגדיה מאווששים כשהתפשטה וניסתה לסדר אותם על משהו ואחר גיששה קצת באפלה ונתקלה במיטה וצנחה לתוכה באנקת כאב, באלכסון, נופלת עליו.

“אוי מסכנה" לחש לה מחבק אותה (אם כי התאפק לא לצחוק כי מה מצחיק יותר מ”הלך הלך פתאום נפל”?) "איפה כואב?” “בקרסול" אמרה תמר בקולה החרוך והוא ליטף את המקום הכואב וגחן ונישק אותו כמו שעושים לילדה קטנה וחזר וחיבק אותה ושאל "יותר טוב?” היא לא ענתה אבל גופה היה הפתעה נהדרת, הוא לא ציפה לכזאת רכות בגוף הרזה, הקטן הזה, שהיה כאילו רק עור ועצמות, והרי עוד מעט העור הזה יתחיל להתקמט, הוא לא ציפה לכזאת חלקות, לכזאת חמימות, לכזאת התרפקות. הוא הושיט בזהירות יד לשדיה וליבו החסיר פעימה. היא הסירה את החזייה, מצא, והם היו קטנים, מוצקים ורכים גם יחד, היה בהם משהו מאיכות בלון מנופח היטב אך ללא המגע המת של גומי אלא המגע החי של עור חלק ורך וחם, אפילו עם שמץ של סיכת זיעה. הוא הקיף אותה בזרועותיו כאילו היה קונכייה מגוננת, מפקיע אותה מהעולם, משייך אותה אליו, משריין אותה, והיא לא התנגדה אבל גם לא יזמה דבר מצידה, רק נעתרה, רק נשמה חרש, קלות.

ריח הטבק הכבד שעלה מפיה הרתיע אותו מלנשקה על פיה והוא סובב את גווה הקל הסביל הפכה כשפניה ממנו והלאה ונצמד אל גבה מקפל את רגליו תחתיה חופן את שדיה הקטנים בידיו.

תמר שכבה ללא תנועה ללא מילה ולאט־לאט הוא קלט שהיא במארב, שהיא נכונה לכל, שככל שהיא קטנה בגוף כך היא מקבלת גדולה.

אילו היה בטוח שלא תכנס להריון היה מסיר ממנה בו ברגע את תחתוניה ומכניס לה אבל איך אפשר להיות בטוח. והיה עוד חשש אחד אפל ומתוק גם יחד: היא כל-כך מבוגרת ממנו, היא כמעט מדור אחר, עד שזה יהיה כמעט גילוי־עריות.

והמחשבה הזאת גירתה אותו והקשיחה לו את הזין עד כאב ועשתה את ההמשך לבלתי נמנע והוא דחף אותו בין ירכיה החמות החלקות המהודקות המתהדקות עליו יותר ויותר ולפת אותה כצבת בידיו עכשיו הוא היה תוקפני וחתר וחתר תחתיה עד שנאחז כולו ברעד והתיז מתעוות כולו ומרטיב את תחתוניה בנוזל סמיך, דביק וחם.

הוא לא אמר דבר והיא לא אמרה דבר, הוא לא היה יכול להרפות ממנה וגם היא לא נרתעה ממנו, ורק, ידע, ציפתה לעוד, ואפילו ליותר.

הוא לא שבע מלמוש את שדיה הקטנים בידיו, לסלסל את פטמותיה באצבעותיו עד כי נזדקרו כענבים מאורכים. אנחה ממושכה עלתה מגרונה אבל גופה המשיך לדמום. הוא התרומם, הניח את ראשו מתחת שדה השמאלי הפעוט והצמיד את אוזנו חזק לגופה. “בום־בום" ציטט את אשר שמע "בום־בום ועוד בומבומיים". בום־בום כזה מהיר מהיר וסודי. הוא חפן את שדה בפיו וגמע אותו, יונק כעולל רעב בל ידע שבעה, והיא לטפה פתאום את שערו.

הוא לקח את ידה עדינת האצבעות והנחה אותה אל הזין העבה שלו מדריך אותה ללפות אותו חזק סביב סביב בכל אצבעותיה, לארגן לו רחם מבטחים. כך היה עושה עם אמירה בימים שהייתה לה וסת; "אני מחורבנת היום" הייתה זו מגדירה את מצבה ועושה לו ביד. הוא לא ידע איך תמר תקבל את זה. הוא בעצם לא ידע עליה כלום חוץ מזה שאבשלום אמר לו פעם שהיא רעה, והוסיף משהו סתום עליה ועל רומן קשה שהיה לה. אבל עכשיו כשהיה איתה היא נראתה לו התגלמות התום ואי־הידיעה, והוא חשש להגעיל אותה או להתבזות בעיניה.

אבל בה לא היה אפילו שמץ רתיעה או פליאה היא החזיקה והוא נמלא תעוזה התנועע התפרע מהדק אותה אליו מתנפל עליה כולו יוצא אליה עד שגמר.

עכשיו שכבו שניהם דוממים בחשכה.

ביום שישי בבוקר אמירה קמה מוקדם והתלבשה ואמרה שהיא חוזרת אליהן לדירה בתל־אביב. ולפני שעלתה לדירה נכנסה לבית־המרקחת שממול, קנתה את הכדורים והתאבדה.

י.

מוקדם בבוקר הם קמו והתלבשו. הוא לא היה יכול להירדם כל הלילה ועכשיו היה עייף ולא מגולח.

תמר שדווקא כן ישנה נראתה חיוורת וקצת עצובה.

בני כבר חיכה בחדר האוכל ומזג להם קפה חם לספלים.

כשהגיעו למכונית אמרה תמר שהיא מעדיפה לשבת מאחור והתכרבלה לה שם מקופלת כילדה עזובה. בני ישב על ידו והיו לו אינסוף שאלות וסיפורים. הם החליטו שכדאי לנסוע לעמק בדרך צדדית צרה המתפתלת בין כפרים ערביים ודרוזיים, בין כרמי זיתים ומדרונות מכוסים בצפיפות באלת־המסטיק המוריקה בין הסלעים.

“אתה לא עייף?" שאל בני שרצה לנהוג "לא, אני בסדר." ענה הוא שתמיד רצה לנהוג ושלא רצה לוותר על שום הזדמנות לאחוז את ההגה בידיו.

הסלעים נצצו מטל הלילה באור הבוקר העדין.

כשעברו את הגלבוע אמר לו בני: “בסופו של דבר אתה תהיה פרופסור באיזה אוניברסיטה, אבל אני אהיה חקלאי, מגשים, בונה הארץ, ואורגני".

"אני יודע, כבר אמרת את זה." ענה לו "נראה, ימים יגידו".

ואז נפתח העמק לפניהם והם פנו לקיבוץ של תמר.

“תורידו אותי בכניסה, אל תטרחו להיכנס פנימה." אמרה תמר והתמתחה מעט, ויצאה לה זקופה וקלת צעד ונפנפה קלות לשלום ונמוגה בשביל בין הדשאים.

ובני שאל: “מי זאת בכלל? איך הכרת אותה?”

והוא ידע שעכשיו כבר אין ברירה, ועליו להתחיל לחפש עבודה ולבקר את אמירה בבית-החולים.