שושלת פרומקין – ד'

פורסם על ידי lulisml בתאריך 16 באוקטובר 2022 ב-מעשיות, רוחות רפאים | תגובה אחת

את המשימה להקים את המערכת המשפטית של מדינת ישראל שאך זה קמה הטיל בן־גוריון על פנחס רוזן הרי הוא פליקס רוזנבליט, עו"ד, יליד וחניך גרמניה, ומנהיג מפלגת היקים “עליה חדשה” – לימים "המפלגה הפרוגרסיבית".

פנחס רוזן, באדיבות הויקיפדיה

יש הטוענים כי רוזן התייחס בזלזול לכל משפטן שלא רכש, כמוהו, את השכלתו בגרמניה, קל וחומר במי שרכש את השכלתו בקושטא. שותפו למשרד עורכי הדין היה הד"ר למשפטים, חניך גרמניה, משה זמורה.

ד"ר משה זמורה, באדיבות הויקיפדיה

רוזן הטיל על עו"ד חיים כהן, יקה מוסמך ועו”ד מוסמך מגרמניה, לפשפש בציציותיהם של השופטים היהודים במערכת הבריטית ולהמליץ מי מהם ימשיך בתפקידו ומי לא.

חיים כהן, באדיבות הויקיפדיה.

כהן פסל את פרומקין. הנימוק: "מרננים אחריו". כהן לא פירט אך כל מי שקרא את הפרקים הקודמים יודע שאכן ריננו גם ריננו, ויודע גם מי היו הגורם והאחראי לרינונים.

ב־25 ביוני 1948 הפיץ רוזנבליט בין שרי הממשלה מסמך ובו ציין את שמות המועמדים למינוי והוסיף: "אין ברצוני להציע את מר גד פרומקין, מי שהיה שופט בית הדין העליון בשירות ממשלת המנדט".

לאב בית הדין מינה רוזן את שותפו ד"ר משה זמורה. הוא היה שותף, וחף מרינונים.

נתן ברון, שכתב דוקטורט על הקמת בית המשפט העליון ראיין את מיכל זמורה, אשתו של חיים כהן וביתו של זמורה והיא אמרה לו ללא כחל וסרק כי אביה לא העריך את יכולתו המשפטית של פרומקין וסבר שאינו ראוי להיות שופט.

בשנת 2013 במסגרת עבודה לתואר שני העלה אבירם שחל את הסברה כי אחד עו"ד ד"ר פ. עשק אלמנה, המידע על כך הגיע לידי רוזן שסבר כי ד"ר פ. ופרומקין חד הם. אולם לא זה היה מה שחרץ את דין פרומקין – חיים כהן גרס כי מספיקים "רינונים" כדי לפסול אדם מלהיות שופט.

הרינונים הללו הם המקרה ההפוך לזה שרצח את הוריו וביקש רחמים כי הוא יתום; קודם משכנעים את פרומקין לקחת שוחד ואחר פוסלים אותו כי לקח: מקרה פרומקין כמקרה מרדוך שזרק את הלוקס לכנרת.

*

וכאן אנו חוזרים לתימנים. לעולים החדשים מתימן בפרט.

עוד לא חלפה שנה מאז הקים בן־גוריון את ממשלתו הראשונה, וכבר היא נתונה בסכנת אי־אמון ונפילה. הסיבה: מהומות במחנות העולים מתימן. והסיבה למהומות: החינוך החילוני הניתן שם לילדיהם.

בראשית שנות החמישים היה לעדה התימנית הכוח הפוליטי הרב ביותר מבין כל עדות המזרח, ואוזן הממשלה קשובה להם.

בכנסת הראשונה (49-51) יש ח"כ מבניה בקואליציה ושניים באופוזיציה – בשניה (51-55) יותר. אלו ח"כים השואבים את כוחם הפוליטי מעדתם והם איתם ועם מצוקותיהם באופן שוטף.

אך בנושא חינוך דתי יש להם מכפיל כוח: המפלגות הדתיות. כל תלונה בנושא תזכה לתמיכתם האוטומטית ותסכן את קיום הממשלה.

תלונות על קיצוץ כפוי של פאות ילדי תימנים מסכן פיננסית את המדינה המתקיימת בעיקר על נדבות יהודי העולם.

מה עושים כדי לכבות את השרפה?

ממנים ועדת חקירה.

*

בן גוריון ממנה את גד פרומקין כראש ועדת החקירה.

למינוי טעמים אחדים: יוקרתו של האיש כמשפטן מהשורה הראשונה ושופט בכיר (הציבור אינו מכיר את מזכרו החסוי של חיים כהן); היותו בלתי־מפלגתי עם ‘נגיעות ימניות’; היותו נצר לשושלת רבנים ואנשי חב"ד; ואחרון חביב – עמיתו של בן גוריון באגודת הסטודנטים העבריים בקושטא. בן גוריון זוכר לו חסד נעורים.

*

את ועדת פרומקין סקרתי כבר ולא אחזור על כך שנית. רק אזכיר כי מסקנותיה תמכו בטענות התימנים, והביאו לידי ביטוי את כוחם הפוליטי. לילדי התימנים במחנות העולים – ולהם בלבד – ינתן אך ורק חינוך דתי. החינוך במחנות העולים הוצא מידי המחלקה להנחלת הלשון באגף התרבות, מנהלה פוטר ונעלם בערבות הקרח; שר החינוך זלמן שזר אולץ להתפטר.

המשבר האיץ את חיקוק "חוק חינוך ממלכתי" שפירושו המעשי היה סגירת זרמי החינוך הכללי והעובדים והשארת זרמי החינוך הדתיים על מכונם.

*

פנחס רוזן כיהן כשר המשפטים ב־9 ממשלות ישראל הראשונות. ואם האקורד הראשון בשירתו היה צורם הרי האחרון החריש אזניים.

בהנהגתו ובראשותו, ב־1961, מינתה הממשלה את עצמה כבית משפט ("ועדת השיבעה”) וקבעה כי פנחס לבון ‘לא נתן את ההוראה’. בכך לא רק חיסלה את הקריירה הפוליטית של דוד בן גוריון, לצהלת יריביו הרבים, אלא קבעה את התקדים לכך שבמדינת ישראל לא בית המשפט קובע, אלא הרוב.