אוגוסט
04
תגיות
התרוששות – 4.
פרק רביעי: נקודה.
1
המאבק האמיתי מתרחש במעבדה, אבל רק מעטים יכולים להבין מה מתחולל בה ורק מיעוט מבוטל מאלו גם מתעניין. לקומץ הזה הוא שולח מפעם לפעם מאמר או דו"ח או מרצה לפניו בכנס כלשהו. ואולי היותו מבודד כל–כך במעבדה שלו, מנותק כל–כך, מוגן כל–כך (כמעט אין איש בעולם המורשה להיכנס אליה, גדרות עבים ממוקשים וחיילים חמושים סביבה) – הוא המאפשר לו לשקוע במאבק הזה, ורק בו, עד תום, ופוטר אותו מהצורך לחפש מוצא מהתסבוכת בה הוא שרוי, ולהיאבק על משהו בעולם הגדול שמחוץ למעבדה.
אבל לפחות פעם בשבוע, ולפעמים יותר, צריך לנסוע למינהל בתל־אביב לדיונים מדיונים שונים.
ויוי המזכירה מזמינה מבעוד מועד רכב והשכם בבוקר מתייצבת מכונית שרד עם נהג בפתח ביתו כדי להסיעו לתל־אביב. לאברג'יל הנהג שגרה צפודה ממנה לא יסטה. עד צומת מסמיה הוא מנהל דיאלוג נסער עם מגיש יומן הבוקר ברדיו ומוכיחו על תבוסתנותו ועל התרפסותו בפני הערבים ובפני שאר שונאי ישראל. הוא משסע ראיונות עם שרים ומפקדי צבא בחרפות וגם בגידופים ומתרה בהם לדכא לשבור לפוצץ ולחסל, כי אחרת…
במסמיה מכריז אברג'יל על 20 דקות הפסקה ונכנס לפונדק וורדה שקירותיו מכוסים בכרזות מעין "אחרי לצנחנים" "ירושלים לנצח" ו"לוורדה מלכת השקשוקה, מפלס"ר 554 יוני 1986” ושם הוא מזמין ביציה שרופה, גבינה לבנה, זיתים דפוקים עם הרבה חריף, וקפה בוץ – התפריט החביב עליו מאז ימיו בבית־נבאללה.
כשמגיעים למִנהל שואל אברג'יל מתי תסתיים הישיבה ובטרם תינתן התשובה הוא מודיע כי יש לו כמה עניינים לסדר בעיר ושאחרי הישיבה ימתין לו בכניסה – ואכן לא פעם עליו להתייבש שם, מחכה עד שישוב אברג'יל מענייניו. אחרי שאברג'יל אוסף את לקוחו הוא נכנס לפקק התנועה הגדול המוביל מתל־אביב לאשדוד, ומחרף נמרצות ואיומות את הנהגים הגרועים שבכביש סביבו ואת השמאלנים הארורים שברדיו, הגרועים מערבים. יש לחסל את כל אלה גם יחד, הוא חוזר ואומר, ומתחמק לדרך צדדית המובילה לישובי גדרות. שם הוא עוצר על יד מרכז הביצים. “העתיד טמון בביצים" מגרד אברג'יל את מפשעתו ונכנס למשרד, ויוצא ממנו לאחר זמן נושא בזהירות כמה עשרות מגשי ביצים רבועים מקרטון ומניחם בעדינות בתא המטען של מכונית השרד. “צריך להתפרנס ממשהו, אתה מבין" הוא מתנצל כאילו לנוסע הלחוץ שלו, שאיבד בחברתו יום שלם מחייו, יום מעבדה שלם “כי מהמשכורת הזאת הרי אי אפשר לחיות”.
אבל מוקדם בבוקר סגרירי אחד, התייצב אצלו פתאום, עם המכונית, סגל מנהל מחלקת תחבורה בכבודו ובעצמו – הוא ולא אברג'יל. “היום אני הנהג שלך." אמר סגל בחביבות, שכמדומה עוד מעולם לא הייתה בו, והנה לפתע נתגלתה.
כשהגיעו לקסטינה עצר סגל ליד תחנת הדלק, הביט בו במבט מתרפס ואמר: “אפשר לבקש ממך טובה?” “כמובן" אמר, לא משער מה יכולה זו להיות "תמשיך אתה לנהוג במקומי, בסדר? אתה אפילו לא צריך לאסוף אותי בדרך בחזרה, וגם לא להחזיר הערב את המכונית למשרד. נפגש במשרד מחר בבוקר, בסדר?” “אין בעיות." אמר “עוד בקשה," הוסיף סגל "זה נשאר בינינו, בסדר? רק בינינו. אל תספר לאף אחד." “גם אני יכול לבקש משהו?” תפס הנוסע את ההזדמנות בקרניה “מה?” “שחרר אותי מאברג'יל". “סגור," אמר סגל, “אבל מה יש לך נגדו, אתה יודע, זו הפרנסה שלו ומה יהיה אם כבר לא ישאר אף אחד שמוכן לנסוע איתו… אתה נשארת אחד האחרונים." “הדבר היחיד שיש לי בעדו הוא הבן שלו" השיב (זה שדפק פעם בביישנות על דלת דירתו וביקש לראיין אותו לצורך עבודה שהוא כותב בבית הספר: "על הידית של דלת המכונית הישנה" שהזכירה לו, לבן, תנועת מחול, המזכירה ריחוף). “הגיע רחוק הבן הזה," אמר סגל "כיום הוא רקדן מצליח בפריס או בניו־יורק, לא אצלנו." אמר ולקח זר וורדים שהיה מוטל על המושב האחורי, ויצא מהמכונית וקרץ: “היום בלילה נחגוג!" ואגרף את ידו כדי להמחיש זיון אדיר והלך. ורק אז נזכר הנוסע כי היום הוא ה־31 בדצמבר ובלילה יהיו מי שיחגגו את הסילבסטר.
2
ומאז כשהיה צריך לנסוע, הקצה לו תמיד סגל מכונית לנהיגה עצמית, ולא דרש שידווח לאן נסע וכמה קילומטרים עשה. אמנם גם לפני כן לא התאפק, ומפעם לפעם ציווה על אברג'יל לסור מהדרך ולחכות לו בעת שנפגש עם איזו חברה או ידידה, אבל בימים ההם היה צריך לתחבל, ולתכנן, ולהיפגש איתן באוניברסיטה דווקא או במכון, או במוסד כלשהו, וזה לא היה תמיד פשוט או נוח. כולן ידעו שהוא נשוי ולרובן זה לא הפריע.
ועכשיו כשההגה בידיו הוא עוצר אצל ורד, שהיא אשת סודו כמעט – כמעט, כי לא את הכל הוא מספר לה – עוצר ככל שרק אפשר. פעם הוא פוגש אותה במשרדה, פעם בביתה, פעם בבית קפה ולפעמים הם אפילו הולכים יחד להצגה יומית או לא יומית, לתערוכה או לקונצרט.
והפעם היא אומרת לו ביתר תוקף:
"אמרתי לך את זה כבר ואני אומרת שוב: אתה צריך ללכת לטיפול פסיכולוגי.
לא הגבתי מיד אבל אז כשליווית אותי לקניות במשביר הקשבתי היטב למה שאמרת וזה היה נורא לשמוע מה אכפת לך, מה גורם לך להסס אם לעזוב את הבית או לא. הספרים, התקליטים, האוטו… דבר אחד לא שמעתי וזה צרם נורא את אזני. הילדים. לא אכפת לך הילדים שלך?”
הוא חשב שקל לה לדבר כך כי היא מעולם לא נדרשה לוותר על בית שאותו ואת כל אשר בו עשתה במו ידיה והם פרי עמלה. אבל היא המשיכה: "וליחסים הדפוקים שלך עם אשתך לא רק היא תורמת, אלא גם אתה עם דפוסים שהבאת אתך. קשה לשמוע אותך אומר "הבית" ומתכוון לבית הוריך. "הבית" זה הבית שלך לא של הוריך.
תגיד, גם אתה כמו סבתא שלך? שגם בזקנתה נשארה בת שמונה עשרה בלבד, עם קליפה של זקנה מסביבה?
תתבגר כבר.
וכמו שאמרת השעון מתקתק, לא עוצר, אין זמן. יכול להיות שאתה מסוגל לפתור את הבעיות שלך בעצמך. תתמודד ותאבק איתן ובן שמונים תדע איך היית צריך לחיות ומה היית צריך לעשות. רק מה תעשה אז עם הידיעה הזאת, מה יהיה עם שלושים השנה שיכולת לחיות אחרת – והחמצת?
כן, השניות הזאת ניכרת בך היטב. מצד אחד מבט יהיר מתנשא מעל, ומצד שני הליכה זהירה חששנית בצד, כמו ללכת על ביצים, הנה הנה תשבור אחת ומי יודע מה יצא ממנה…
כן, התיעוב העצמי. אתה חייב כבר להחליט איך אתה רואה את עצמך, לדעת מה אתה רוצה להיות…
עד גיל 18 חשבתי שאני מכוערת… ידעתי שאף אחד לא ירצה להתחיל איתי. זה היה ברור – כי אני כזאת מכוערת. בטיולים הייתי מכסה את פני בשמיכה כשישנתי כדי שאף אחד לא יראה את פני המכוערות. ואז החלטתי שיש לי מטרה: להיות נאה! לא יפה חס וחלילה. נאה. זו מטרה מציאותית בטווח האפשר שלי. ורק לפני עשר שנים התברר לי שאני יפה! ואז ניגשו אלי אנשים שהכרתי מהגרעין מהילדות ואמרו שהם תמיד רצו להתחיל איתי אך לא העזו כי הייתי כל כך סגורה, מרוחקת, דוחה…
והנה בתי עכשיו כזאת יפה והיא לא חושבת שהיא יפה. דברי לא ישכנעו אותה. אני קוראת לה יפה שלי – אך זה צריך לבוא מתוכה.
אני לא פסיכולוגית שלך ולא יכולה להיות כזאת. זה רק אדם לא מעורב, באופן מקצועי, עסקי, יכול לעשות.”
וכשניסה להשחיל משהו בין דבריה שיסעה אותו בחריפות:
"איזו אמירה ספרותית, איזה ביטויים ספרותיים. אני מכירה הרבה אנשים שקוראים ספרות, שספרים חשובים להם, אבל אני לא מכירה אף אחד ספרותי כמוך! הספרות היא לא החיים! זה לא סופר שישב ותכנן הכל מראש, ולכל מצב הייתה לו אמירה שנונה! עם רעות, חברתי אוהבת הספרים, היו לי הרבה שיחות קשות נוגעות מסובכות, אבל כולן נעשו בשפת בני אדם! לא בציטוטים! מתי תגיד דברים משלך ולא תמלט תמיד לציטוטים?!”
3
והוא שמע בקולה, קיבל את דעתה, הכיר בחכמתה, ועכשיו יש לו שתי יועצות בשכר לפרויקט "איך לעזוב את הבית ולהישאר בחיים”.
האחת היא פסיכולוגית והשנייה עורכת דין. הראשונה מעודדת אותו ל־ והשנייה מדריכה אותו איך.
“הרעיון שתצא לשבתון בחו"ל הוא מעולה" אומרת עורכת הדין אחרי שהסביר לה את המצב "במידה רבה תהיה מוגן שם מסחיטה ותיצור עליהן איום שאם הן יגזימו בדרישות אתה נשאר שם והן נותרות בלי כלום". נראה היה שהיא מתפעלת מהמהלך המבריק. “החל בטיפול בניירת הדרושה במהירות הכי גדולה שאפשר".
“כבר התחלתי. זו פרוצדורה מורכבת הדורשת אישורים רבים, כולל מציאת ממלא מקום ואישורו על ידי ההנהלה, הזמנה רשמית ממקום העבודה בחו"ל, והקצאת ויזת עבודה על ידי המדינה המארחת. כבר יש לי ממלא מקום מאושר, יש לי אישור עקרוני על השבתון מההנהלה, ואפילו הזמנה משלושה מקומות עבודה: ביפן, צרפת וקנדה. כל שנותר הוא לבחור באחד משלושתם ולהוציא את הויזה המדוברת.”
“מרגע שתודיע לה שעזבת היא לא תניח לך שוב להציג רגל בבית שלך," הסבירה העו"ד "ולכן עליך לסיים את כל ההכנות לעזיבת הבית, בלי שהיא תדע. ראשית ארגן לעצמך דירה. ואחרי שכבר תהיה לך דירה – אתה יוצא לפניה לעבודה? תחכה בסביבה באיזו פינה עד שתהיה בטוח שגם היא הלכה ושהילדים בבית ספר. אז חזור והיכנס הביתה וקח איתך את כל הדברים ההכרחיים – ורק אותם. בגדים, דרכון, מסמכים חשובים, מעט דברים שאתה קשור אליהם רגשית. זהו, את השאר כבר לא תזכה לראות יותר לעולם.
סע לדירה החדשה והכנס את הדברים שלך לשם. אחרי כן צא, נעל את הדלת, גש לאשתך לעבודה, והודיע לה וכמובן גם לילדים.
אחרי זה נתחיל במשא והמתן המשפטי שיהיה קשה – אבל אני אוהבת לנצח. אתה תשלים במהירות את כל ההכנות לשבתון ותיסע לחו"ל, ואני אצור מסך־עשן שיחפה עליך עד אז”
וכך עשה, אבל לפני כן גם סיפר על כך ליעל. הוא אמר לה את זה רק אחרי שכבר שכבו במיטתה נחים ונרגעים, רק כשהציתה לעצמה את הסיגריה של אחרי, כי מזה שנתיים ויותר הם מזדיינים בכל הזדמנות הנקרית לפניהם בין אם זה חפוז בין אוטובוס לאוטובוס בדרך הביתה, או משהו יותר יסודי אחרי הקניות והסידורים של יום שישי בבוקר. “ואני לא מתכונן להתחתן אתך" אמר לה, כדי להסיר ספק.
אהבתי. כתיבה יפה. תודה על השיתוף