אוגוסט
18
תגיות
התרוששות – 15.
פרק חמשה־עשר: פגישה עם הקב"ט
על פתק קטן מנייר דק ומגולגל היטב בארנקו היו מספרי הטלפון של קציני הביטחון בציריך, מוסקבה, ניו־יורק ואוטווה. "צור איתם קשר מיד כשתגיע" הייתה ההנחיה. מה אפשר לעשות.
"רגע, אני תכף אמצא אותו," אמרה המרכזנית מעבר הקו ומיד שמע אותה צווחת: "יוסי! יוסי!".
יוסי דרש שיעזוב הכל ויבוא מיד, והם התפשרו על הפסקת הצהרים שלו. מה כבר נודע לו, חרד, מדוע זה כל־כך דחוף.
יום אפור של סוף אוקטובר. רוח קרה ותוקפנית טאטאה את הרחובות הנקיים, המהוגנים, עויני הזדון, של בירת קנדה. בעיר התחתית, מקבץ בניני משרדים גבוהים, אפורים, שנבנו על ידי הקבלנים ארונסון והאחים פרץ. באוקונור 50 מגרש חניה הגובה שישה דולר לעשרים דקות, ומעלית אקספרס לקומה העשרים.
מצלמה בחנה אותו וקול מתכתי ועוין שבקע מרמקול קטן ביקש לדעת איך אפשר לעזור לו. הוא הזדהה. הדלת זמזמה וננעלה החלטית אחריו. עכשיו נלכד בתא קטן ומואר בין דלתות כבדות ללא ידיות, ובין קירות זכוכית עבים. "אפשר לראות את הדרכון שלך" אמר גוף נסתר, ושוב נשמע זמזום הדלת שלפניו. הוא נכנס לחדר קבלה גדול ואפרורי בו ישבו כמה נערות מצחקקות.
"הי" יצא אליו בחור שחרחר ורזה מחדר הש"ג, וכבר לא היה נסתר: "אני יוסי הקב"ט," אמר והושיט את ידו, "בוא איתי." ופתח את דלת משרדו הקטן, הצופה אל נהר אוטווה אדיר־הממדים, האדיש.
מה כבר נודע לו, ליוסי הזה?
"תראה," אמר הקב"ט אחרי שרשם את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו "יש כמה דברים שחשוב שתדע, ושתקפיד מאד לקיים.
תמיד תצא מנקודת הנחה שעוקבים אחריך. לכן אל תסתובב במקומות חשודים או שיכולים להחשיד אותך. אל תפגש עם זרים, בוודאי לא במקומות מבודדים, בשום אופן לא בדירתך או אצלם.
לעולם אל תגיד משהו שזרים אינם צריכים לדעת – בטלפון. מאזינים! מאזינים! אל תמסור, למשל, שום פרטים אישיים שלך בטלפון. לא כתובת, לא מספר טלפון, לא לאן אתה הולך.
הזהר לא לעבור כאן על החוק ולא להסתבך כאן בשום עבירה. ועם כל חשש, ולו הקטן ביותר – התקשר אלי ותקבל תדרוך. איפה אתה עובד בעצם?"
"מפעל קטן שבעיקר מיצר מכונות לסימון בקבוקי בירה כחוק. לא אסטרטגי אולי, אבל מגיע לשורשי הנשמה הקנדית."
מילים אלו עוררו דאגה בלב יוסי ומצחו נחרש קמטים.
"אל תתקרב למסמכים מסווגים ולסודות מדינה. הקנדים הללו מסוייגים וחשדנים כלפינו ויש לנו סיבות מצויינות להשתדל לא להסתבך איתם.”
“אבל זה מפעל פרטי, אין בו שום סודות מדינה. כולה מכונות למספור בקבוקים, וגם פחיות. החוק דורש שאפשר יהיה לזהות את מקום ותאריך היצור של כל אחד ואחד מהם".
המילה "החוק" החרידה את יוסי עוד יותר. "הייתי רוצה שתדבר עם אריה" אמר ושאג לחלל חדר ההמתנה: "תימרת! השיגי לי את אריה!".
הטלפון שעל שולחנו צלצל. הוא המהם משהו לשפופרת ואז הושיט אותה לאורח שלו.
"כאן טלי," אמר קול נערה "מניו־יורק. לפני שאני מעבירה אותך לאריה, רציתי להגיד לך שאנחנו מדברים על קו לא־חסוי, ושאין שום בעיה להאזין לו ולהקליט כל מילה שנאמרת דרכו. אז בבקשה קח זאת בחשבון. אני מעבירה".
"שלום!" אמר אריה, מעבר הקו "אני אריה, אריה רבינוביץ', הקב"ט הראשי לצפון אמריקה. בוא תרשום ראשית את מספר הטלפון שלי" "אאה…" גמגם הוא, אך אריה לא הניח לשסעו "תרשום, תרשום… יש לך עט? נייר? בבית זה כך, ובמשרד זה כך. תבוא פעם לבקר… אנחנו גרים בקווינס ברחוב זה וזה, קרוב לכל החברה. ועכשיו תשמע משהו חשוב: יש לנו אחד בשם יונתן. שמעת עליו? אתה יודע על מי אני מדבר. אז ככה: אם אנחנו רוצים אי־פעם לשחרר אותו, ואנחנו רוצים – לא? אז אסור בשום אופן שהאמריקאים יחשבו שאנחנו מרגלים אצלם. אסור לתת להם איזו שהיא תואנה לחשוב כך. ולכן, שלא יעלה בדעתך לרגל. אתה לא תגנוב שום מסמכים מסווגים, לא תצלם, לא תיקח איתך שום חומרים אסטרטגיים, ולא תשלח שום חומר ארצה."
"רגע" אמר, "אני בכלל בקנדה. עובד במפעל לייצור מכשירי סימון לבקבוקי־בירה."
"לא משנה," אמר אריה "אני לא מדבר איתך על הפרטים, אלא על העיקרון. הבנת? אם מתגלגל לידיך באיזה מקרה משוגע חומר מאד־מאד חשוב, תיגש ליוסי, ותבקש ממנו שיבקש מאיתנו לבדוק מה לעשות איתו. בסדר?"
"כן."
"טוב. היה נהדר לדבר איתך, אני באמת שמח. ברוך הבא לאמריקה." סיכם אריה "שמור על קשר, ואל תשכח לבוא לבקר אם אתה מזדמן לסביבה".
יוסי, שהאזין לשיחה במתיחות, נרגע מעט והתרווח על מושבו.
"תראה", אמר, "אתה כבר היית כמה פעמים באמריקה לפני זה, נכון? זה כתוב לי כאן בתיק שלך. אז אולי אתה יודע. בהתחלה היינו שנתיים בפראג ועכשיו אנחנו כבר שנה וחצי באוטווה ועוד מעט אנחנו צריכים להתכונן לחזור הביתה. איפה הכי כדאי לקנות כאן די. וי. די? אתה יודע, מאתיים ועשרים וולט?"
"קשה לי להמליץ לך, רק עכשיו הגעתי".
"כן, אבל בניו־יורק. אני מתכונן לנסוע לשם בקרוב."
"מצטער, אני ממש לא בקי בעניין."
פניו של יוסי לבשו את הבעת פניו של חיים הגדול, מחנך כתה ה', אחרי ששוב שאל את יענקלה בלייכר כמה זה חמש ועוד שתיים ויענקלה חזר וענה שמונה.
"סגור את הדלת מהצד השני" היה חיים הגדול אומר.