אוגוסט
27
תגיות
התרוששות – 23.
פרק עשרים־ושלושה: ביקור הגברת
1.
השכם בבוקר תדלק את המכונית ויצא לשדה התעופה. הדרך למיראבל כבר נראתה מוכרת יותר וכבר ידידותית למדי. ופה ושם אפילו ירד מפלס השלג. הקתדרלות השגיאות כפולות הצריחים שלטו כתמיד על הכפרים הקטנים הנידחים של קנדה הצרפתית, שרבים מהם נשאו שמות מלכות אנגליים דווקא: ווינדזור, בקינגהם, טיודור. מלכודת הזיכרון ההיסטורי: לא שוכח דבר, לא לומד דבר.
ארץ מישורית, שטוחה, לבנה. הכביש הצר מתפתל על גדת הנהר הרחב, גלוד־הקרח. ופתאום מחזה תעתועים: קטע כביש מהיר – כפול נתיבים ומשולש מסלולים נמשך משום מקום לשום מקום, ושב ומתכווץ לממדיו הטבעיים, קטן ודל וחסר יומרות – כעבור כעשרה קילומטרים בלבד. נגמר לו. יצא האוויר מהמפרשים. אריאל שרון הגיע גם לכאן?
ואחרי מאה ושבעים קילומטר הוא נכנס לנמל התעופה הגדול, החדיש, המנודה לו בקצה העולם ואיש אינו חפץ בו, מין ארץ גזרה בצו הממשלה הקנדית החסודה, שוחרת ההגון והטוב.
דלת היציאה מאולם הנוסעים הנכנסים סבבה והמון אדם צפוף הגיח ממנה. ומי מכולן בכלל היא ורדה? איך היא נראית? הוא הרי ראה אותה רק פעם אחת לפני כשנה ובקושי זוכר.
אבל דמות אחת לא גבוהה, צנומה וחרושת־קמטים למדי – ושערה היבש צבוע חום – נבוכה בעליל, לכדה את מבטו וזינקה לעברו כמיטב יכולתה. הוא הושיט לה יד – "גב' ורדה, אני מניח?“
2.
וכשהמכונית כבר הייתה על הכביש דליל התנועה בערבות השלג, ביום היפה, רך השמש, של תחילת אפריל החלה זו לדבר בקדחתנות:
“אני לא הייתי בטוחה שבאמת אטוס – עד הרגע האחרון. עשרה ימים לפני הטיסה מצאו לי גידול ברחם. כעבור שלושה ימים כבר הייתי על שולחן הניתוח. עוד שלשה ימים הייתי צריכה לחכות לתוצאות הביופסיה. ואז התברר שזה בסך הכל פוליפ ושחיי אינם בסכנה. ושלשום הפסיק הדימום. ואז ידעתי: זה הזמן! והתחלתי לארוז.“
הוא הפנה אליה מבט – מבוהל, כנראה: “איך בן־אדם חושד פתאום שיש לו גידול ברחם? איך זה 'שפתאום מוצאים'?“
“התחיל לי דימום…“
“ומה כל־כך מוזר בזה? זה קורה, פעם בחודש, לכל אישה.“
“כן, אבל לי זה כבר לא קורה כמה שנים. מנפוזה.“
“'ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים: ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ואדוני זקן'. זה פסוק שזוכרים תמיד, כי המורה שלנו בתיכון הסמיק ופסח עליו ולא הצליח אחר כך להסביר למה צחקה שרה.“
“כן אבל עלי זה לא משפיע בכלל… אתה יודע מדוע?“
“ספרי."
“כי אני לוקחת הורמונים! ואף פעם לא הרגשתי כל־כך אישה כמו עכשיו. תהיה טוב אלי?“
ותלתה בו מבט מתחנן.
ומה עוד יצטרך לעשות למען האנושות.
3.
השעה הייתה בקושי עשר בבוקר כשנכנסו לדירה. הוא התכוון להראות לורדה את חדר האורחים ואת שירותי האורחים שהקצה לה, הניח את המזוודה שלה על הרצפה, ועזר לה לפשוט את המעיל, ואף תלה אותו בארון הקיר שבכניסה.
וכששב וסב לעומתה – היא פשוט זינקה עליו, חיבקה את צווארו בידיה הדקות, ונשקה אותו בכוח על שפתיו.
הוא כמעט הדף אותה בגועל מעליו. אבל אולי בגלל הישירות הבוטה, חסרת הגינונים והמשחקים, ואולי בגלל זכר כתפה שנחשפה בשנה שעברה בתוך אין־שרוול חולצתה הרחב, לבנה ובאופן מפתיע מפתה, הרגיש פתאום שהרשות נתונה והכל אפשרי ומותר.
וששוב הוא מתמלא בכוח פראי.
הוא הוביל אותה לחדר השינה והאפיל אותו כאילו הייתה יעל. אבל הפעם היה זה הוא שלא רצה לראות אותה. חישוב מהיר העלה שהיא מבוגרת מיעל בכעשרים וחמש שנה, אמא שלה כאילו, אבל זה רק עורר, רק המריץ לשקוע במדוחי החטא והעריות – ויפה שעה אחת קודם.
ובעוד דקה היא שכבה ערומה ורוטטת תחת השמיכה, רזה וגרומה, עם שדיים קטנטנות ורכות.
הוא מילא את כפו בשמן תינוקות והציף בו את הכוס העתיק שלה, קצת נרתע מהשֵער היבש שמעליו שהעלה לפיו שברי פסוקים כחרבוני קיץ וכיבש חציר נבל ציץ.
מהומת אנחה פשתה בגופה הצמוּק כשמצא את כפתור הקסמים. כמעט חריקה אפשר לומר, או כמו כשמנוע ששבת זמן רב מתעורר לחיים, בשלושה מתוך ארבעה צילינדרים תחילה.
אבל עד מהרה התלחלח עורה, הניצוץ האבוד חזר למצת הרביעי, וגניחותיה הפכו להתנשמות קצובה ורוגשת, סכויית שמן, אוספת תאוצה, חלקה ומאוזנת היטב, אגנה נמלא מעגלים מפרכסים ובולעניים, כל שריריה, כל שנותר מהם, לפחות, נדרכו ונתקשו עד להתפקע, עד שנורה החץ והם נתרפו באחת.
“אני רוצה אותך," מלמלה “איפה אתה“.
“רגע“ אמר מתיישב בפאת המיטה וטורח לעטות עליו את הקונדום שהוציא ממגירת שולחן־הלילה.
“למה אתה צריך את זה“ שאלה ורדה “במקרה שלי זה ממש לא רלוונטי“.
“אוי, ההערה הזאת רק מוכיחה כמה הוא נחוץ“ אמר ועלה עליה “על איידס שמעת?“ והיא פישקה את רגליה רחב והוא התחיל לזיין אותה במרץ “על H.I.V.?“
ודווקא הענייניות המעשית החפה משמץ רומנטיקה ובעיקר מהצורך להרשים מילאה אותו קיטור. “אני אקרע אותך“ לחש “אני אפרק אותך“ ציטט את יחזקאל מהספריה.
“תדפוק אותי“ הצרידה וורדה באפלה תחתיו בעודו חופן את שדיה הזעירים עם עינבי פטמותיה המאורכים שהבשילו פתאום. “חזק“. תנועותיו נעשו גסות ורומסניות, חסרות כל התחשבות. הוא היה כלב נוטף ריר, פחז כמיים.
“עכשיו אני בטח ארדם ואשן שינה מתוקה“ הפטירה וורדה כשהתגלגל מעליה. “זה היה כל־כך טוב ואני כל־כך עייפה מהדרך“.
“טוב. אז אני אלך לעבודה – אני צריך לסיים שם משהו. להתראות בערב כשאחזור“.
4.
חיש קל התגלתה ורדה כאישה פעילה־יעילה. היא התיישבה לשולחן עם מפה ועם העיתון המקומי ועם מדריך למטייל שהביאה עמה וערכה לעצמה תכנית לכל אחד מימי השבוע, כשהוא בעבודה:
היא תבקר במוזיאון המדע ובמוזיאון החי־והצומח, במוזיאון הלאומי לאמנות ובמוזיאון האדם שבגדה הצרפתית ואפילו במוזיאוני המלחמה והאוויריה המציגים את גבורת החיילים הקנדיים ועוצמת נשקם במלחמותיהם הצודקות; והיא תסייר בכל חנויות התקליטים ואפילו בשוק המהולל שבעיר התחתית.
לבשל אינה יודעת אך היא מיטיבה לנהוג. וכך, סיכמו, היא תיקח אותו כל בוקר לעבודה ותלקט אותו ממנה אחריה ובין לבין תיסע במכוניתו אל כל המוסדות שברשימתה. ובערבים מצפה להם רשימה ארוכה ומרשימה נוספת – של קונצרטים.
5.
בבוקר ירדו במעלית חמש קומות עד לחניון התת־קרקעי. הוא ניתק את המכונית משקע החשמל מול עיניה הסקרניות של ורדה: “מה זה?“.
“זה מחמם את מי הרדיאטור בלילה. כך מתקצר מאד זמן חימום המנוע ואפשר לחמם, מיד עם ההתנעה, את המכונית כולה. אחרת יבלו הנהג והנוסעים דקות ארוכות בטמפרטורה של מינוס 20 או מינוס 30, כלומר בקור עז מזה השורר בתא של הקפאה עמוקה. מה שמזכיר לי את תרנגול־ההודו“.
“תרנגול ההודו?“
“כן. יש תרנגול־הודו קפוא בתא המטען. שי ההנהלה לחג המולד. עשיתי חשבון שקר שם יותר מאשר במקפיא שלי, ושחבל לבזבז בו מקום – ומאז ההודו שם. אם, בפניה חדה, תשמעי משהו מתגלגל בתא המטען – אל תבהלי“.
“אתה חייב לתרום אותו לאיזה בנק מזון, למען הרעבים, ובהקדם.“ חרצה וורדה ביבושת.
6.
בשבת יצאו לכיוון דרום־מערב, בכביש 7, לטורונטו.
היערות עדיין עמדו בשלכת, חשופים אין עלה. האפרים היו כסויי שלג, והאגמים גלודים עדיין בקרום קרח אפרפר.
ורדה פצתה את פיה והחלה לדבר, בקולה הסדוק, החורק, ולא חדלה מכך עד שהחנה, חמש שעות מאוחר יותר, את המכונית סמוך לכנסיית “גבירתנו רבת הצער“ שבטורונטו.
סיפוריה יצאו כולם מהונגריה מולדתה, וחזרו תמיד אליה כולם. הכל הזכיר לה את הונגריה, כל דבר ודבר הושווה למקבילו בהונגריה, ובייחוד בבודפשט הבירה.
כנערה מתבגרת היתה הולכת עם אבא ואמא לאופרה שניהל אז אוטו קלמפרר. האולם הרפוד קטיפה אדומה, נטפי וניזמי זהב (יותר משבעה קילו! הדגישה); הנברשת האדירה שהשתלשלה מהתקרה הגבוהה המעוטרת בציורי האלים היווניים עוצרי הנשימה מעשה ידיו של קרולי לוץ ברוך הכישרון; פסליהם של פרנץ ליסט המלחין הגאון ושל פרנצ' ארקל המנהל הכל־יכול שפארו את אולם המבואה – כל אלה הציתו בליבה את אישם של פיגארו, דון־ג'ובאני, קוסי־פאן־טוטי וחליל הקסם. הו חליל הקסם, בייחוד חליל הקסם, בפרט חליל הקסם – אש שלא תיכבה כל עוד היא חיה.
קלמפרר היה אז אזרח אמריקאי ומחלקת המדינה וה־FBI הביטו בעין רעה על תרומתו לארץ ההולכת ופונה שמאלה, הולכת והופכת קומוניסטית, מה גם שהוא לא כבל את לשונו וביקר בעיתונות את היסטריית המלחמה האמריקאית ואת המסחור הפושה בה ללא בושה – ואי לכך סירבו השלטונות לחדש את דרכונו. הוא עזב את בודפשט והתיישב זמנית במונטריאול אשר בקנדה הסובלנית, שניאותה להעניק לו דרכון – וגם התמנה בה למנצח התזמורת המקומית.
(ומה יהיה עליו כשיספר לחסרי־הבינה שלנו על נטשה – אם טרם גילו זאת בעצמם, העיוורים – עברה צינה בגופו בעוד וורדה מדברת ומדברת – גלות בקנדה?)
– אבל גורלו של קלמפרר לא שפר עליו בקנדה. הוא החליק בשדה התעופה של מונטריאול על הריצפה המבהיקה, שבר את מפרקתו ורותק מאז לכיסא גלגלים. קנדה אינה פתרון קסם.
“כן“ הצליח להשחיל כמה מילים לשטף דבריה “בעצם הוא הגיע לבודפשט אחרי שכוכבו באמריקה דעך, בעיקבות ניתוח מוח קשה שעבר שם, ומניה־דפרסיה בה לקה בעקבותיו.“
“אבל בבודפשט חזר כוכבו וזרח שבעתיים. במיוחד באופרות הגדולות של ווגנר. זה היה… אין מילים.“
ורדה נשארה בבודפשט עוד שש־עשרה שנה אחרי שקלמפרר עזב, וסיפורי האופרה נמשכו ונמשכו, כשלאט לאט החלה להגיח מהם גם חבורת מאהביה.
היו בה המנחה שלה לתזה במתמטיקה (אבל הם הפכו לנאהבים רק אחרי שהתזה אושרה! הדגישה) וגם אחד מידידיו, אליו הגיעה פעם לשאול שאלה. ומנהל המחלקה הנכבד ממשרד המשפטים שניהל בביתו חוג האזנה לתקליטים, והמבקר המוסיקלי של בטאון המפלגה אליו סרה כדי להשיג על ביקורת שכתב.
משום מה, הוסיפה, הם היו כולם נשואים. אני לא יודעת מדוע זה מה שתמיד התברר לי רק בסוף. ודווקא עם הנשים שלהם הייתי תמיד מיודדת וביחסים מצוינים.
וכך אירע שהיא הוסיפה והתגוררה בבית אימה עד שמלאו לה שלושים ושלוש – כגילו של ישו כשניצלב.
ואז נסעה לביקור בישראל – ממש אחרי הניצחון בששת הימים, ונשארה (הצילו!).
7.
הכנסייה הגדולה הייתה מלאה מפה לפה. בנויה מאבני המקום המסותתות גס, סלע מגמטי צפון־אמריקאי, אדמדם־שחרחר כצבע עורם של חוצביו.
שתי המקהלות הענקיות ישבו בשני צידי הבמה, צפופות, לבושות שחורים. הנגנים ישבו בתווך, תזמורת מול תזמורת, מכוונים את כליהם העתיקים והנדירים. ואז טפפו ועלו לקדמת הבמה בזה אחר זה הזמרים־הסולנים והמנצח.
אנשים לא בדיוק צעירים, לא ממש יפים, וגם לא אמנים ידועי־שם ומצליחים.
הכל אמר שם אנחנו עקורים, אנחנו ניצולים, אנחנו שארית הפליטה. מנסים לשחזר ארץ רחוקה ואבודה על מנגינותיה וטקסיה. מעמידים פנים שעוד לא איבדנו את כבודנו ואת זהותנו וכאילו לא הפכנו פליטים המנסים – בשארית כוחם – להשתקם.
לפי תווים בני שלוש מאות שנה מלייפציג שרו באנגלית על מה שאירע לפני שנות אלפיים, בין הזיתים, על הגבעות הצחיחות שבהן נולד.
המנצח הרים ידיו ושני גושי אדם כהים התנועעו וקמו. בעיניהם יקדה אש. הם ישירו על אהבה איומה, על אהבה קטלנית.
כלי מיתר ואבובים, עוגב וחלילים הזהירו מפני הרעה הקרבה ובאה, מקוננים, והמנצח מרקד לפניהם. “שורו איך מעוצם אהבה“ הרעימו המקהלות בקול אדיר “את העץ לצלבו במו ידיו נושא הוא“. הסופרן, קצת צורמני, השתלט על כולם. מצווארה של האחרונה בשורה, ברונטית ששערה מלוכסן על מצחה, זרחו יהלומים בברקים סגולים, מסמאים.
“הנה השעה קרבה ובן־האדם נמסר בידי חטאים. קומו ונלכה, הנה המוסר אותי הולך וקרב“ שרו השרים.
מאמץ השחזור הוליד ביצוע בינוני בלבד, קצת חורק, קצת שוגה. קסם התקליטים הישנים, אדומי העטיפה, של חברת “ווקס“ בלילות האביב מתחת לפואנציאנה לא חזר.
בהפסקה חזרה ורדה להקלטה הגדולה שהקליט קלמפרר את המתיאוס פסיון: עם פיטר פירס, התפעלה, ואליזבט שוורצקופף, ודיטריך פישר דיסקאו, וכריסטה לודוויג וניקולאי גדה – נבחרת החלומות, גדולי הגדולים, מה עוד אפשר לבקש?
“משהו אותנטי?“ הציע, “והנה“ אמר לא לעניין, “בנו של אוטו קלמפרר, הקריין וורנר קלמפרר, הופיע לפני שבועיים עם התזמורת של אוטווה, ועם מקהלת בית־הכנסת הגדול שם, ב“פליט מגטו וורשה“ של שנברג – לקראת יום השואה, שכבר אינו רחוק כל־כך. בדרך כלל אני בורח מדברים כאלה. אבל הפעם בכל זאת הלכתי – נלכדתי בתווך ולא האמנתי בעצמי שזה קורה לי: עורי הפך לעור ברווז, כל שערותי סמרו.“
8.
שוב הדרך הארוכה ללא קץ מטורונטו לאוטווה, בלילה ההופך למאוחר בלילה, בלילה ההולך ומצטנן.
עוצרים באיזה מזנון דרכים לקפה דלוח ושם, באור הפלואורסצנט הקר, אומרת וורדה:
“איזה קואינצידנטיות יש בחיים. ספרה לי חברה איך מכר שלה ניצל. הפרופסור שלו נפטר ב־43 והתאריך היה 19 במרס. שנה אחר־כך, יום א' 19 במרס 44, נקבע כמועד האזכרה וגילוי המצבה. כמספיד בטקס בחרו בו – כי היה גם תלמידו לשעבר של המנוח וגם אהוב עליו כנואם. הוא לא גר בבודפשט ולכן עלה לבירה כבר ביום שישי כדי לעשות בה את השבת. ובא יום א' ה־19 במרס 44 והגרמנים נכנסו לבודפשט. דבר ראשון שעשו היה לסגור את כל הדרכים לעיר ולאסוף את כל היהודים שהזדמנו להם במחסומי הכבישים ובתחנות הרכבת ולהעביר אותם למחנות. האיש הזה ניצל פעם ראשונה כי נסע כבר ביום שישי, פעם שנייה כי המדען המנוח היה במקרה תושב בודה ולכן נקבר בה, ובית הקברות של בודה נמצא בתוך העיר לעומת זה של פשט שנמצא מחוץ לעיר, שמשם כבר לא היה יכול לחזור, ופעם שלישית ניצל כי בזכות האזכרה נאלץ להישאר מחוץ לעירו. כי מעירו לקחו את כל היהודים, ובהם את כל משפחתו, ישר לאושוויץ.
אגב, ב־19 למרס 44, אני לא הייתי בבית בבודפשט אלא במטרה, בקייטנה. למחרת אמא באה לקחת אותי הביתה. בתחנת הרכבת יצאנו דרך איזה פתח צדדי, מוסתר, אליו הוליכו האינסטינקטים של אמא. רק אחר כך נודע לנו שהגרמנים אספו את כל אלה שיצאו דרך השער הראשי.“
9.
יומה האחרון של וורדה אצלו.
מונטריאול קרובה לאוטווה מטורונטו, וגם הכביש נוח יותר, ובתוך כשעתיים הגיעו אליה.
הוא החנה את המכונית על תלולית קרח באחד הרחובות הסמוכים למוזיאון האמנות העירוני, לקול צחוקה המתפעל של וורדה.
התערוכה הוקדשה לצליבה: The Body of the Cross.
במרכז האולם, מוקפת בצלובים מסוגננים, נקיים, חיוורים ורוחניים עמדה תמונה אחת חסויה בפרגוד מיוטה וכתובת אזהרה לפניה, כמו להדגיש שזו קריאת תגר על כל יתר התמונות שסביבה, ובעיטה במוסכמותיהן. "פיקאסו: צפה רק אם אתה בן 21 ומעלה, ועל אחריותך בלבד. תוכן מיני בוטה.”
הם הרימו את היריעה וחדרו לחלל הקטן. על הצלב התבוסס ישו בדמו ובקיאו ומרים המגדלית, משתינה, מוצצת לו.
אבל איך שהוא שום זעזוע צדקני לא תקף אותם. אנחנו ראינו בימי חיינו דברים גרועים מאלה, אמרו זה לזה.
וורדה קראה מתוך הקטלוג של התערוכה כי מאז שפיקסו הלך עם אביו לבית זונות בברצלונה כשמלאו לו שלוש־עשרה (“בר מצווה של גויים?“ לעגה) לא הפסיקו הזונות והבוטות המינית שלהן להעסיק אותו. וכקתולי חניך הכנסייה גם הצליבה ותיאורה הגרפי לא נתנו לו מנוח. הוא צייר וחזר וצייר אותם מאות פעמים ומרים המגדלית אפשרה לו למזג את שני הנושאים יחד. אבל סוחרי האמנות חברו כולם כאיש אחד להסתיר את היצירות האלה מהקהל מפחד הקונים האמריקאים העשירים והפוריטנים־צבועים.
ולמה נפלתי אני טרף לכל השאריות העגומות של המין הנשי, לכל הנידחות הנואשות והנטושות, חשב, המקוששות לקט ופאה, טורפות נבלות? מתי אהיה מסוגל לחזר ולמשוך אישה חזקה ולא נואשת – ולא רק סתם להתמסר למסכנה התורנית? מה יהיה על הצביה שבחבורה, זו שלספרים רק היא החטא והשופטת?
10.
עוד היה אור יום בחוץ כשיצאו מהמוזיאון.
מאז ה־21 במרץ, יום ההולדת של באך, מאז תחילת האביב, הולכים הימים ומתארכים במוחש – כל יום ארוך מקודמו בעשרים או בעשרים וחמש דקות.
הם חזרו למכונית ונסעו דרומה לנהר סנט־לורנס, ועצרו במין קרפיף נמל לשעבר ששופץ למקום של מסעדות ובילויים.
יד ביד עמדו על המזח. מהנהר הרחב עלו קולות חריקה ואנחה, שגברו לפעמים עד שהיו לקולות נפץ של ממש. פני הקרח היו חרושים בקוי שבר.
ורדה השעינה עליו את ראשה באמון והתמסרות. גוש קרח גדול ניתק לפתע מכל האוחז בו והפליג במורד הזרם. “בהונגרית יש לזה מילה מיוחדת,“ אמרה בקולה הצרוד. “ובעברית אין.“ והוא אמר “למה שיהיה.“
הקרח נשבר, השמש שקעה, דמעה זלגה על לחיה.
אי אפשר לבלבל בין חמלה לאהבה, חשב, אסור. אני לא מסכים לוותר.
ויצאו בדרך חזרה לאוטווה. ורדה ביקשה לנהוג ושמי הערב החשכים קדרו שבעתיים וגשם זלעפות החל לרדת לועג למגבים המנסים לשווא, בתקתוק נמרץ, להתגבר עליו.
הכביש הוצף באגמי מים. נתזי מים אדירים התעופפו ברעש כל פעם שורדה אחרה להבחין ונכנסה במהירות באחד מהם. ההגה התמרד בידיה הדקות והמכונית סטתה מהמסלול.
“אני לא יכולה יותר“.
“עצרי שם מתחת למחלף“.
הם התחלפו במהירות במושבים והגשם החל לקפוא על החלון ועל הכביש. אלו תנאי הנהיגה הכי גרועים שיש. וורדה הייתה מבוהלת ונרגזת, מזהירה אותו בצווחות פתאומיות על סכנות מימין וסכנות משמאל, מפריעה לו להתרכז ורק מקשה עליו עוד יותר את הנהיגה.
כשסוף סוף נראו אורות אוטווה פסק הגשם באותה פתאומיות בה החל. השמיים התבהרו, אבל אורות הכרך האפילו בהם על הכוכבים.
11.
וכשהיו לבסוף בחדר־השינה וּורדה פשטה בגדיה, הטיל אותה בגסות על המיטה, פניה אל הכר ואחוריה אל־על ובא עליה מאחור דופק בכוח בזעם בלא התחשבות.
כשירד ממנה הפכה היא את פניה אליו ונהרה שפוכה עליהן.
“גמרנו ביחד!” אמרה לו באושר ונשקה את שפתיו.
12.
“הדיילת נתנה לי נייר ויש לי המון זמן. בכל זאת איני יכולה לכתוב מכתב. אני אמנם מלאה חוויות אך ריקה ממחשבות. זה אינו מכתב, זו רק תודה על הארוחות הטובות שהכנת; על הבילויים הטובים שתכננת; על גופך החם והמחשמל; על הרגשת השייכות; על הוורדים האדומים; על הזיונים הנפלאים; על חנויות התקליטים שביקרנו בהן; על הטיולים; על הימים ועל הלילות; על המוסיקה ששמענו ביחד; על נדיבותך; על הסיפורים שסיפרת; על הציפורים, העצים, האגמים והנהרות, השלג, הקרח, הערפל והשיטפון שהראית לי; על הקסם האישי שלך; על הרגעים הבלתי נשכחים; על השיגעון; ועל תשומת לב בכל דבר.
ורדה.“