התרוששות – פרק 25.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 29 באוגוסט 2023 ב-מעשיות, רוחות רפאים, תרבות רוסית | השארת תגובה

פרק עשרים־וחמישה: עוד ביקור.

1.

לא. הפעם הוא לא הספיק לקנות וורדים בחנות הפרחים, רק צרור צפרנים אדומות בחנות המכולת; והוא גם לא הספיק לסדר את הדירה ולהחליף את המצעים ומיהר ישר לשדה התעופה מיראבל, מאה ושבעים קילומטר למזרח.

הוא הבזיק במצלמה אל יעל שיצאה ממעי המסוף, עייפה ושמחה, כשהפוני על מצחה מחייך, עיניה השחורות מחייכות וגם גומות לחייה השזופות מחייכות, ורק פיה מהודק לבל ייחשף הרווח בין שיניה.

היא השמיטה את כל צרורותיה מידיה ועטה עליו. “אהוב שלי!“ חיבקה ונישקה אותו, מזדקפת על קצות אצבעותיה, ומתרפקת עליו בכל גופה הקט.

"אז תספר לי בדיוק בדיוק מה קורה איתך, הכל, וכל דבר בדיוק, וגם לי יש אלף מה לספר לך".

2.

כשנכנסו לדירה העיפה יעל מבט פה ושם, הרימה ראשה ורחרחה סביב ככלבה הבוחנת טריטוריה ואחר פסקה: “היתה פה אישה".

הוא חייך אליה: “איזה אלופה את", והיא ויתרה ולא הוסיפה לדבר בכך, פרקה את צרורותיה והלכה להתקלח.

עטופה בחשרת אדים יצאה לבושה בכותנת צחורה ארוכה לא ממש שקופה אך מרמזת יפה על גופה הצעיר הרענן והערום המסתתר תחתיה, ומגלה רק מחשוף רבוע המבליט היטב את צווארה הארוך, ואת שפעת שערה הרך.

"עכשיו את ממש שווה צילום" הבזיק לעברה והיא דגמנה בחדווה, מפנה למצלמה את הפרופיל הנאה שלה, עם החוטם הקטן והסולד.

ותכף היו ידיה אוחזות סכין וכף־עץ והיא חותכת ובוזקת ובוחשת ומבשלת ארוחת ערב.

"אני מרגישה כאילו אני כבר נשואה לך עשרים שנה," אמרה כשישבו לאכול והיא גודשת את צלחתו "וכאילו אף פעם לא נסעתי מכאן".

ואחר שבה לספר איך בני מחזר אחריה לוחצת, וג'קי, ואיך דוקטור זילברברג ואפילו עמי, שהוא כבר פרופסור, גם הוא, כולם רוצים, והוסיפה שהיא – היא צריכה כבר ילדים.

"אני לא יודעת מדוע," שבה ואמרה "בעצם רק בגלל שיש לי רחם, שזו לא סיבה מספיק טובה, אבל זה הולך ונהיה דחוף.“

ואחר כך, כשכבר היה עמוק בתוכה שירגה את רגליה סביבו ואמרה: “אל תצא. לעולם.“

3.

האורחת שלך רוצה לנסוע למפלי הניאגרה?“ גיחך גלן הטכנאי כשהתיעץ איתו על הדרך הטובה לשם "הרי זה קיטש באנאלי, הרי זו מלכודת תיירים".

"ולי לא אכפת מה הוא אמר," אמרה יעל, “אני לא חושבת שתהיה לי עוד הזדמנות בחיים לראות את מפלי הניאגרה, בעצם עכשיו אני די בטוחה בכך. ואני רוצה להיות מסוגלת לספר לנכדים שלי שראיתי אותם!“

האביב הלך והתגבר. שדות החרדל בערו. הוא נהג ויעל דיברה על המנהל ועל הקב"ט ועל ויוי חברתה ועל צביקה, הבוס החדש של ויוי, איש רב־מזימות ויעיל פעיל, ועל נופר וילקומיץ' החיילת שכבר השתחררה.

"ומה שמעת מהם בקשר אלי, רכלנית קטנה?“ חקר מסביב, לא יכול לנקוב באוזניה במפורש את החששות המקננים בליבו.

"אתה שתלמד סוף־סוף לדאוג לעצמך," פנתה אליו בכעס "אל תצפה שמישהו יעשה משהו למענך, אם אתה עצמך לא נוקף אצבע לשם כך."

"הם שוכחים אותי. ואני חשבתי שמעשי ידברו בעדי.“

"נו באמת. והרגזת את זה, ונתת לההוא להרגיש שהוא אידיוט, והתעקשת על מה שנראה לך חשוב, ולא על מה שנראה להם חשוב. למה שהם ירצו אותך בחזרה?“

"הטלתי להם כמה ביצים מזהב."

"אז יופי. אז הטלת. ועכשיו הם עשירים מהזן השמח בחלקו, וכידוע זה הזן העשיר מכולם. לא מעוניינים לא בעוד ביצים ולא בעוד הרפתקאות ובטוח שלא בעוד עלבונות וסכסוכים. אתה היית צריך להיות נחמד, ולמכור את עצמך כקל לניהול".

המלה ביצים שמחה את יעל שהסמיקה אחרי שאמרה אותה והתנצלה "זה מעלה לי את הראש לדם," ושלחה את ידה למכנסיו פותחת את הרוכסן ומיד גם הפנתה אליו את עיניה הגדולות ושאלה "תגיד, התגעגעת אלי?“ כי "תגיד, אתה אוהב אותי?“ לא העזה לשאול מעולם. “נורא, נורא, נורא ואיום" ענה על פי נוהל תשובות לשאלות מביכות. בהגזמה, בהגזמה מופלגת ומגחיכה.

4.

המיטה, במוטל בבאפלו, הייתה שקערורית וגלגלה אותם איש לתוך רעותו – תוצאה יחידה ואחידה לכל נסיון תנוחה שלא יהיה: בטן, גב, צד. יעל, רווקה וותיקה, התרגלה מכבר לישון באלכסון במיטתה הרחבה, וניסתה לשוא לחזור לתנוחה החביבה עליה, בבעיטות קלות ודחיפות מרפק עדינות ולא מוותרות.

המזגן רטן וקירקש ומפעם לפעם הרעיש כמשאית דיזל בבלימה; ובלעדיו היה המקום מרחץ זיעה לח; והשינה, אהה, אבדה השינה.

בבוקר חלפו על פני כרמי אונטריו ויקביה, ועל פני טורונטו העיר הגדולה ועוד רבה הדרך לפניהם, רבה ושוממה למדי.

הם עצרו להצטלם על יד מכונית קורד פתוחה ענקית מראשית שנות השלושים, שחנתה לחוף האגם. הוא אמר “את לא מתארת לך איזה דבר יקר ונדיר זו המכונית הזאת", ליעל שתרגלה פוזות שונות של דוגמנית לצידה, ואפילו השתרעה על מכסה המנוע שלה. "אתה לא מתאר לעצמך, לא תופס, איזה דבר יקר ונדיר זה אני" הייתה תשובתה ועל כך נפלט לו "כן אבל חולצת הפסים האופקיים הזאת רק מנמיכה ומשמינה אותך. את צריכה חולצה עם פסים אנכיים". יעל השתתקה חיוורת.

הם המשיכו בנסיעה. הוא החדיר קסטה לחריץ הנגן: קנטטה מס'

26 : אה מה חולפים, אה מה אפסיים חיי אדם ואחריה

18 : כי כאשר ירדו הגשם והשלג מן השמיים ואחריה

35 : הרוח והנפש מתבלבלים ואחריה

05 : אנא אברח? ואחריה

19 : התחיל מאבק

אבל די מהר יעל הושיטה את ידה וסגרה בזעם את הנגן ואמרה "די אי אפשר יותר עם השממון המחורבן הזה. רק הנפש האשכנזית המיובשת שלך יכולה להקשיב לזה כל היום. אני צריכה קצת קצב, קצת נשמה, קצת סלסולים".

השתרר שקט, פרט לזמזום המנוע ואוושת הצמיגים. יעל נבהלה מדבריה הלא מחושבים. היא הניחה יד רכה על ירכו ואמרה "מצטערת.“ והוא חשב שכשישב בבית־הסוהר, בתא המבודד, הסודי, היא תהיה כנראה היחידה שתורשה לבקר אצלו.

5.

בתיבת הדואר שבקומת השוער חיכה לו מכתב במעטפה קטנה מנייר משובח, עטורה בוורדים, בשושנים, ובסרטים תכלכלים.

הוא פתח אותו בקוצר רוח מיד כשנכנסו לדירה ובתוכו, על דף נייר משובח תואם עטור באותם וורדים שושנים וסרטים היה כתוב:

"אני כותבת זאת כי אני חייבת להודות לך על המאהלר. אני די חוזרת בי – אתה צדקת – השירים הללו הם משהו מיוחד במינו, השירים הללו מאד יפים – לא דומים לשום דבר ששמעתי עד כה. אני מתחילה להבין את מאהלר עכשיו.

אני מקווה שאתה מתענג על כל הלילכים ועל העצים הפורחים – הם לא כמו הפרחים שראית בילדותך, אבל יפים לא פחות.

ג'ני.“

יעל הביטה בו בפנים מוריקות והולכות: “זה מכתב מאשה. יש לך מישהי. ידעתי.“

"מניין לך כל זה?“ גיחך אליה, משתאה “הרי אינך יכולה לקרוא מה כתוב במכתב?“

"מספיק לי לראות את המעטפה והנייר.“

הם הכינו אוכל ואכלו אותו בדממה.

6.

עבר חודש ויעל כתבה:

"קנדה נראית לי רחוקה רחוקה והזמן משכיח ומטשטש דברים ואולי גם למרחק חלק בכך.

פינקת אותי מאד, טיילתי, וחוויתי איתך חוויות שאני לא בטוחה שהייתי חווה אותם בלעדיך.

ולמרות כל זאת הרגשתי שהייתי עבורך ספחת. אולי בגלל שהייתה בינינו איזו גברת. תקן אותי אם אני טועה. (מה שלא).

לגבי זיונים בא לי להזדיין רק איתך, אבל כשחזרתי ארצה הייתה תקופה של כף. מחזרים אחרי –הפרק למרות החולצה עם הפסים.

ואני יוצאת, ומבלה, ואני מרגישה נפלא, אהובה ומחוזרת. (יש מי שדואג לעניין).

בזה סגרתי את העניין."

הפרק הבא

הפרק הקודם