תגיות

הרובר בשרות המולדת.

פורסם על ידי בתאריך 18 ביוני 2011 ב-1 Rover 10 26-069 | 2 תגובות

1.

פעם, מזמן מזמן, ישב מישהו, אולי מישהי, במשרד התחבורה לערוך את טופס הרשיון של הרובר.

איני יודע מה עבר אז בראשו, אבל באותו בוקר השם רובר לא נראה לו\לה. “לנדרובר” מצלצל הרבה יותר מקצועי ורשמי, לא? וכך נכתב ברשיון של 26-069:

זו לא השגיאה היחידה שנערכה בטופס הזה, יבחינו חדי העין שביניכם – אבל לא באנו הפעם לעסוק ביתר השגיאות. כך למשל נראה הרשיון של ת-9098 (לימים 30-374):

בה מוגדרת המכונית כרובר, כיאות (ההפרש בין מספרי האשיה של שתי המכוניות, שהוא גם ההפרש במקומן בסדרת הייצור, הוא בסך הכל 411). ושוב, חדי העין שביניכם בוודאי הבחינו כי מספר המנוע של שתי המכוניות זהה: הוא הועבר, לימים, מהאחת לשניה. אגב, בעליה הראשונים של 30-374 היו האחים שמואל ודוד שוילי, בעלי מוסך רובר ברח' התבור 30 בת”א, בימים הטובים לפני שפרצה ביניהם המריבה האיומה שכילתה כל חלקה טובה.

במה זכתה זו שלא זכתה בו אחותה נעלם מעיני. הצדק דורש גם שאציין ש 26-069 לא היתה היחידה שברשיונה הוגדרה כ”לנדרובר”. גם 26-453 הוגדרה כך – בעיני ראיתי.

נו טוב, אתם אומרים, אז שהמכונית תקרא לנדרובר ברשיון, מה זה כבר משנה, כל זמן שבאפה רקוע שלט אמייל יפה, בצבעי כחול ואדום האומר Rover 10 ?

מסתבר שזה משנה גם משנה, והסיפור הבא יוכיח.

2.

צה"ל, צבא העם, מבוסס על מערך המילואים. שנים רבות נכללו במערך זה גם משאיות אזרחיות, כבדות וקלות, ג'יפים אזרחיים – ואפילו מכוניות פרטיות אמריקאיות גדולות. לא אשכח את החטיבה שלנו יורדת לשארם א-שייך ביום השני למלחמת יום-הכיפורים. יצאנו מהבסיס בניר-צבי שעל יד רמלה, בחמישים אוטובוסים של אגד מסוג "טייגר". אני הייתי, עם יתר כוח החלוץ שתפקידו לפתוח את הימ"ח ולצייד את הלוחמים, באוטובוס הראשון. בירידה לסדום התפנצ'ר האוטובוס, גלגל קדמי. הנהג הצליח להשתלט עליו ועצר בצד הדרך, רגע לפני שהתדרדרנו לתהום. אבל באוטובוס לא היו לא מפתח גלגלים, לא ג'ק ולא גלגל רזרבי. עצרנו כל אחד מארבעים ותשעת האוטובוסים שנסעו בעקבותינו – וגם לאף אחד מהם לא היה. אחרון הגיע הסמח"ט נוסע במכונית אמריקאית אזרחית ענקית, קורנדו, ומתופף בעליזות ביד אחת על גג המכונית. הוא נראה חוגג לפחות כאילו זכה בפיס.

“הסמח"ט" אמרנו לו "מה עושים? אנחנו כוח החלוץ!”

הסמח"ט צלל למחשבות עמוקות, שתק רגע, ולבסוף אמר: “תסתדרו!” שב לזרוח ונסע לדרכו.

כבר התחילה לרדת החשכה כשעבר במקום, במקרה, אוטובוס-סדנה של חברת "דן" דווקא והושיע אותנו.

כשהגענו עם בוקר לימ"ח בשארם כבר חיכה בפתח מעבדת הקשר תור ארוך של ג'יפים, טנדרי ויליס ופג'ו, אזרחיים-מגוייסים. תפקידנו היה לזווד אותם במכשירי קשר צבאיים, ולשם כך היה עלינו לקדוח בהם חורים. אבל לא היו בידנו לא מקדחות ולא מקדחים. מישהו הציע להשתמש במכושים, ועד היום כואב לי כשאני נזכר במכות שהנחתנו על כלי הרכב העלובים, שהתקמטו והתקפלו תחת נחת זרוענו.

החימוש זכה ברכב מסחרי סגור מתוצרת פג'ו שעליו התנוססה הכתובת "סושרד, השוקולד השוויצרי המשובח". ועם הכתובת הזאת עליו זחל לו על החולות והאבנים, מרים ענני אבק, כשבבטנו מוקשים פצצות ורימונים מתוקים.

3.

אז מה כל זה שייך לרובר?

הדעת מחייבת שזה לא שייך, כי הרובר היתה מכונית מיושנת וחלשה עוד כשהיתה חדשה, בשנת 1946, – עם "מעצורי שטנגות”, ומנוע קטן, והגה ימני, וממש לא 4X4.

אבל ברשיון היה כתוב “לנדרובר” והסמל, או הסמלת, הממונים על גיוס רכב למילואים לא התייחסו לזוטות כגון "נפח מנוע 1390 " או “הנעה 2>4” ואפילו לא לאבסורד המגוחך “צמיגים 750-17” שאפילו על טרקטור הם גדולים מדי…

כי ידוע לכל שלנדרובר זה ג'יפ, וג'יפ חייב במילואים, חי או מת, ואצלו\ה לא יהיו משתמטים.

וכך הגיעה לביתי יום אחד המעטפה החומה המפורסמת, ובתוכה צו תנועה וצו גיוס למילואים ל 26-069. טלפנתי לקצין הקישור שלי וניסיתי להעביר את רוע הגזירה, אבל הנ”ל אמר שזה לא הוא שלח ושזה לא עיסקו והוא גם לא יודע עם מי לדבר, ושאין מה לעשות, עלי להתייצב עם הרכב במקום ובזמן שניקבעו, ואז כבר הכל יתברר. לא הייתי בטוח שהוא מאמין לי בכלל.

אין, אם כך, ברירה. וכשהגיע היום השכמתי קום, עזבתי את כל עיסוקי ואת ביתי בבאר-שבע ויצאתי ברובר צפונה, לצריפין.

כשהגעתי לשער יפו הבחנתי כי הבעת פניו של הש"ג, ברגע שראה עם מה יש לו עסק, היא צירוף מופלא של פליאה ורוגז: מי זה הנודניק המטורף שעוד לא שמע שהצבא הבריטי כבר עזב מזמן את סרפנד?

הש"ג עזב את בקתתו וניגש, כרגיל, לחלון השמאלי של הרכב, והקיש עליו. התכופפתי שמאלה, ופתחתי לו את החלון, והלה הכניס ראשו פנימה ופער את פיו בתדהמה: אוטו בלי נהג ואפילו בלי הגה הוא עוד לא ראה!

כשהתאושש והבין כי ההגה והנהג נמצאים מימין הושטתי לו את צו התנועה ואת פנקס המילואים שלי, שעדיין לא שכנעו אותו, והוא ניגש לטלפן ולברר כי זה הכל אמת ולא מתיחה. מאחורי הרובר הלך והצטבר תור ארוך ונרגן של מכוניות רוטנות ונהגים עצבניים.

בסופו של דבר, ועם התנגדות פנימית לא מוסווית הרים הש"ג את המחסום והורה לי לנסוע לחר"פ.

בריאות הנפש?

4.

בחניון החר"פ כבר היה תור לא מבוטל של ג'יפים אזרחיים לסוגיהם, וחבורה מוטרדת של בעליהם התגודדה לה בצל אחד העצים. כולם שפשפו את עיניהם בתמיהה כשהחנתי את הרובר בסוף התור והצטרפתי אליהם.

השיחה נסובה על גובה הפיצויים שמשלם הצבא לבעל ג'יפ שרכבו נהרס במילואים, והאם אפשר להביא אליהם רכב עם מנוע הרוס ולזכות באוברול חינם?

אחד אחד נקראו בעלי הרכב לשולחן שהוצב בצל עץ אחר לפגישה עם השמאי. גם את הצבא לא עשו באצבע, וכל ג'יפ זכה לבחינה מדוקדקת של לפני הגיוס. הוא לא ישוקם אחריהם ליותר ממה שהיה לפניהם.

כשהגיע תורי התרגז השמאי, על הסמל המטומטם, על משרד הרישוי האידיוט, אפילו עלי, כאילו גם ידי הייתה במעל. “את הדבר הזה הייתי מוריד מיד מהכביש!” צעק השמאי "למילואים יגייסו אותו רק על גופתי המתה!”

אבל נציג חר"פ שהיה במקום לא היה מוכן לוותר כל-כך בקלות. “אם הוא כבר כאן,” אמר "והרי תלושי דלק אנו חייבים לו בכל מקרה, לבאר-שבע ובחזרה, אז למשהו צריך לנצל אותו.” טען.

השמאי עזב את השולחן בזעם. “תעשו אתם מה שאתם רוצים,” אמר "אבל אני לא חותם על שום דבר.”

הנציג הציע נוסחת פשרה. “נשחרר אותו,” אמר "אבל בדרך חזרה לבאר-שבע הוא יכול לקחת איתו משלוח תרופות לניר-צבי, מה יש, למה לא?”

וכך הוחלט. קיבלתי לידי צרור טפסים, תעודות משלוח, תלושי דלק וגם אישור שחרור מהמילואים – שיכנס לתוקפו אך-ורק לאחר שאמלא את שליחותי.

נסעתי למחסן התרופות של חר"פ והחנתי את הרובר ליד הרמפה שהיתה לו כמעט בגובה הגג.

המפ"ט העייף והאדיש באשנב לא הניד עפעף. התלונה היחידה שהיתה לו התייחסה לדלתות של הרובר, שהיו קטנות מדי לטעמו וקרטוני התרופות הגדולים בקושי עברו דרכם. הוא מילא בהם את המושב האחורי וגם את מושב הנוסע הקדמי, חוסם כך את כל שדה הראיה בלי לשים לב למשמעות הדבר כשההגה ימני.

בזהירות רבה, כמעט בפחד אך בגאווה, משותפת לי ולמכונית, יצאתי בדרך למחנה ניר-צבי שעל יד פסי הרכבת.

אנחנו בשרות המולדת.

5.

מישהו טרח, אחרי כן, להסיר את הרובר מרשימת הג'יפים חייבי הגיוס, אבל עלילותיו בשרות צה"ל לא נסתיימו.

זמן לא רב לאחר מכן נתבשרתי כי נתמנתי לראש איזור גיוס. תחום אחריותי מקריית גת דרומה ובהנתן פקודה עלי לגייס את כל גדודי חטיבה 99, וכמובן, מפעם לפעם, גם לנהל תרגילי גיוס.

שאלתי מדוע. למה דווקא אני. נענתי כי שלשה טעמים לדבר: א. יש לי מכונית. ב. יש לי טלפון. ג. אני בן-אדם אחראי. כל שלושת הפריטים היו פריטים נדירים אז, בשנות השבעים, בפרט השניים הראשונים. ניסיתי להסביר כי מדובר במכונית ישנה מאד עם מעצורי שטנגות והגה ימני, אך נעניתי במשיכת כתפיים מבטלת. לא תתחמק, נאמר לי, ובמכונית זאת תגייס את חטיבה 99 המהוללת למערכה. והודגש באזני: כראש איזור גיוס אתה הראשון שמתגייס אך האחרון שנוסע לימ"ח – ורק לאחר שוידאת שכולם כבר גויסו ויצאו לדרך.

אבל עוד זה מדבר וזה בא. בדואר הגיע אלי "כרטיס קדימות בהסעה לימ"ח", כרטיס גדול וצהוב. כטכנאי הקשר הראשי של החטיבה נמניתי על צוות החלוץ שצריך להמתין למתגייסים בימ"ח ולצייד אותם בכל הדרוש לחיולם, ואי לכך חייב להגיע לשם ראשון, לפני כולם.

אז איך עושים זאת, איך ממלאים את שני התפקידים יחד, איך נהיים ראשון וגם אחרון בעת ובעונה אחת?

ביקשתי ראיון עם הסמח"ט והצבתי בפניו את הדילמה. הוא חשב, וחשב, וחשב ולבסוף אורו פניו ואמר: “תסתדר!”

6.

ובאחד הערבים, אולי בעשר בערב, צלצל הטלפון ואמר לי לגייס – אמנם לא את כל החטיבה, אלא רק את החלוץ. לרוב האנשים לא היה אז טלפון בבית (שלא לדבר על סלולריים – איש עוד לא חלם עליהם אז), ואי לכך פשוט עברתי, ברובר, מבית לבית ואספתי את האנשים והבאתי אותם לנקודת המפגש. כל זמן שמדובר בבאר-שבעיים לא היה בכך קושי מיוחד.

אבל הסמ"פ של פלוגת הקשר, איש חלוץ מובהק, וג'ינג'י, היה חבר קיבוץ בית-ניר, מזרחית לקריית גת. כחבר קיבוץ של אותם הימים לא היו לו לא טלפון ולא מכונית והדרך היחידה לגייס אותו היתה לנסוע אליו הביתה ולקחתו איתי.

שלחתי את כל המתגייסים באוטובוס לבסיס (שהיה במקורה שליד יקנעם) ובעצמי נסעתי מבאר-שבע לבית-ניר.

יצאתי לדרך בערך בחצות. הרובר, כתמיד, נסע לאט אך בהתמדה כשאני עוקב בזווית העין אחרי לחץ השמן וטמפרטורת המנוע.

הדרך היתה פנויה, וכעבור כשעה כבר הגעתי לבית-ניר. לא היה לי מושג היכן הסמ"פ גר – אין כתובות בקיבוץ. באכזריות לא תסולח נקשתי בדלת אחד הבתים, הערתי את יושביו משנתם (כבר היה אחת בלילה) ושאלתי עליו. עוד תעיה או שתיים, עוד זוג או שניים הובהלו, ומצאתי אותו.

הוא היה חדש בפלוגה, עוד לא הכיר את הרובר ונדהם כשראה מה מחכה לו. השעה כבר היתה קרובה לשתיים לפנות בוקר. אין ברירה, יצאנו לדרך, מבית-ניר ליקנעם.

פתחתי את החלון הקדמי כדי שרוח קרירה תנשב על פנינו, ולא תתן לי להרדם. ונסענו, ונסענו. כמו תמיד ברובר, לא מהר מדי, אפשר לומר לאט.

כשהגענו לואדי-ערה איבד הג'ינג'י את סבלנותו. “עכשיו תתן לי לנהוג!” דרש במפגיע.

מה אפשר לעשות. הסברתי לו בקצרה מה זה free-wheel, היכן מתגי האיתות ומעמעם האורות, חזרתי והזכרתי לו שהמעצורים הם "מעצורי שטנגה" והתחלפנו במקומות – הוא מימין ואני משמאל.

הרובר יצא לדרך, וככל שאסף מהירות ניתן היה לראות, אפילו בחושך ורק לאור המכשירים הקלוש – שהגבר הולך ומחוויר. מסיבה נעלמה המכונית התקשתה להתקדם בקו ישר ונסעה בזיגזגים מוזרים, אולי כתוצאה מהטיות חדות מדי של ההגה האנגלי המיושן, בורמן-דוגלס, המתיר חופש עד שני אינץ' על היקף גלגל ההגה. בגלל שעת הלילה המאוחרת היתה בכביש תנועה מועטה ביותר, למזלנו, אבל בין ערה למוסמוס התקדמה לעברנו משאית גדולה. הקצין שבר ימינה בחדות והרובר, ואנו בתוכו, דהר לעבר התעלה. ברגע האחרון הצליח הסמ"פ לבלום, מזיע זיעה קרה.

“קח, קח את ההגה חזרה,” אמר בשאט-נפש "את הדבר הזה אי אפשר לנהוג!”

בירידה לצומת מגידו הראתי לו איך נועלים את ה free-wheel תוך כדי נסיעה וכמה יפה המנוע בולם, אבל הוא מאין להתרשם. “עזוב,” אמר "את המכונית הזאת אי-אפשר לנהוג. בכלל לא.”

7.

בשנת 1990 החלטתי לעשות מעשה. לקחתי איתי את ספרי הרובר המסבירים את מפתח מספרי השילדה ומפרטים את גודל הצמיגים של כל דגם ודגם. נסעתי למשרד הרישוי בבאר-שבע והראתי לבוחן את המכונית, והוא הסכים איתי שצבעה ירוק ולא אפור. עיניו נצצו. ברור היה שהתרשם, וסוף סוף הסכים להביא את הרשום ברשיון על תיקונו. וכך הוא נראה בשנת 1991:

ומאז, הפלא ופלא, צה"ל כבר לא קורא לנו. עדיין מסתדרים שם, אבל בלעדינו.