מאי
03
תגיות
1978 – פרק שני.
4.
אז הנה הוא על כיסא אביו יושב אל שולחנו מחזיק את עטו בידו ומנסה להבהיר לעצמו איך ומאיפה להתחיל. זאת תמיד שאלת השאלות.
ממבנה האטום? מיסודות הספקטרוסקופיה? מתשתית האופטיקה? כל זה הרי כבר נאמר ונכתב עד תום ואין לו דבר להוסיף עליו. ממנו מצפים לחדשות, למה שמעבר להללו. והיכן הגבול, היכן הקו המפריד בין הלעוס והבנלי ובין החדש והמחדש? ואיך בכל זאת לכתוב משהו הנושא את עצמו ומובן מתוך עצמו – ולא להתחיל מב‘, להוות הקורא הנבוך?
כבר היה אחרי הצהריים. האור בחוץ הלך ונחלש, הלך והאדים, רוח קלילה החלה לנשב. תכף ימצא את הקו הנכון ויפצח בכתיבה רצופה.
ובדיוק אז נשמע צלצול בדלת.
מי זה יכול להיות? רשמית הבית ריק. הוריו הודיעו לכל קרוביהם וידידיהם שהם נוסעים. הוא לא גילה לאיש שיהיה כאן. מי שזה לא יהיה, חשב, לא בא אליו; ואי לכך רק ינתק את חוט מחשבתו, זה החוט הדק והרופף שרק עתה החל לאחוז בקצהו. חוץ מזה התבייש שייתפס בקלקלתו, יושב על כיסא אביו. הוא החליט לא לענות.
הצלצול חדל, אבל הוא שמע קול צעדים מקיפים את הבית, מישהו אפילו מנסה להציץ מבעד החלונות, אולי. הוא קם ממקומו והציץ גם הוא מבעד חרכי התריס וראה אישה בשנות השלושים שלה, זהובת שיער, מתקדמת לעבר דלת הכניסה. מה היא עושה כאן? מה היא רוצה?
שוב נשמע צלצול בדלת. עכשיו החליט להיענות ופתח.
“שלום” אמרה הזרה ואז הוא זיהה אותה. נופר. נופר הדר־זלטופולסקי, המורה לזמרה.
“שלום” אמר מתבונן בעיניה התכולות בשאלה, אומר לה בלי מילים “מה את מחפשת כאן?”
“אפשר להיכנס?” שאלה נופר מישירה מבט אליו, והוא הרגיש תנועה קטנה בזין שלו, ועכשיו פתח את הדלת לרווחה.
“בבקשה” אמר, והזמין אותה לחדר האורחים, מצביע בתנועה מזמינה על הספה.
נופר לבשה חצאית טוויד משובצת כחול ירוק וענדה מטפחת משי סגולה לצווארה. אגנה נע בחן כשהתקדמה לעבר הספה מרמז על מותניים דקות ובטן שטוחה.
“עברתי בסביבה אז קפצתי להגיד שלום,” אמרה נופר.
“עברת בסביבה?” שאל. הוא סבר שהיא כבר שנים תושבת המקום.
“כן” אמרה נופר, “עברנו ליפה־נוף, בהרים, סמוך לירושלים עיר הקודש“.
“נחמד“.
“יש היום טקס חגיגי בפקולטה, ואני בעצם בדרך לשם” הוסיפה נופר ואמרה, מרמזת כבדרך אגב לאילו חוגים חשובים היא משתייכת. הוא תהה קצת על כך שהיא נוסעת לטקס של בעלה בלעדיו, אבל זה היה רק הרהור שחלף במוחו ונגוז.
“היכן ההורים?” שאלה נופר והוא ענה “בחו“ל” והיא אמרה “אז אתה כאן לבד? לגמרי לבד?” והדרך בה אמרה ‘לגמרי לבד‘ שוב גרמו לו לתנועה בזין והוא אמר “כן, אני מנסה לכתוב משהו שהוזמן אצלי…” והיא אמרה “איזה כיף לך…” ונשאה אליו מבט כחול עיניים, ממושך.
“תרצי לשתות משהו?” שאל, והיא ענתה “לא, בעצם אני כבר מאחרת” וקמה לצאת לדרכה.
5.
עד מהרה שכח את הביקור המוזר, שבמידה מסוימת לא הפתיע אותו. מאז ומתמיד היה בנופר משהו נפלה, וגם לוח זמנים מופרך משלה, והיא הייתה נושא לגיחוך מתמיד. “זה עוד פעם היא,” הייתה אמו אומרת, מכסה את אפרכסת הטלפון בידה ונדה בראשה, ואחר מנפנפת בידה כדי להראות כמה הרבה ההיא מדברת, מיד כשהתברר לה כי נופר היא שצלצלה.
גם אביו לא חסך ממנה את שבט לשונו. “מזמינה אל ביתה את שועי העיר ואת מיטב בניה, מגישה להם מטעמים יקרים ומעודנים שקנתה בכספו של בעלה ואז קוראת באוזניהם חרוזים ילדותיים ותפלים שכתבה, כאילו הייתה במסיבה של כיתה ג‘” אמר עליה פעם, ומשך בכתפיו. הוא אומנם ידע שהוריו רשעים ואיש, חוץ מבן־גוריון, אינו נקי מבקורתם הקטלנית.
אבל ההפסקה הזאת בעבודתו שכמעט התחילה ניתקה את רצף מחשבתו והוא התקשה להמשיך בה והחליט לצאת בינתיים לחצר בה חנתה הטרקסיון הזקנה ולחטט קצת במעיה לחטט בהם עד שכל מה שיכול להפריע למחשבה צלולה ישקע ויימוג לו.
את נופר ראה לראשונה כמעט שמונה־עשרה שנה קודם לכן, כשהיה חייל צעיר בשירות סדיר. לקראת ליל הסדר קיבל חופשה וחזר לבית הוריו. אמו וסבתו כבר גמרו לבשל והלכו לנוח. את השולחן יתחילו לערוך בערך בשש, ובין ארבע לשש יהיה שקט בבית, ושקט ברחוב, וזמן נהדר לשמוע מוסיקה חגיגית להתקדש החג. הוא חשב על הקונצ‘רטו הברנדנבורגי השישי, למשל, עם הוויולות והצ‘לי החמים חומים, וכבר התכונן להניח את התקליט על לוח הגרמופון כשנשמעו לפתע קול תוף מרים ודינדון פעמוניו וקול זימרה נשי בשביל המוליך מהרחוב אל ביתם: “בשורה טובה הבאתי, כי הגן נמלא אורה, וביער ובחורש כל ציפור אומרה שירה“. הוא הציץ מהחלון וראה נערה, בת גילו, עטופה בסדין לבן ועל ראשה זר חרציות, בזרועה האחת אלומת שיבולים שזה עתה נקצרו והשנייה מנפנפת בטנבור, והיא רוקדת וחגה סביב עצמה ושרה. במרחק צעדים לא מעטים אחריה צלע גבר גבוה בראש מושפל, נבוך בעליל. גילו נראה משולש מגילה, לפחות. יותר מאוחר הסתבר שזה פרופ‘ זלטופולסקי, בעלה.
כל לוח הזמנים השגור של ערב החג השתבש, כי הנימוס דרש לשבת עם האורחים שהקדימו לבוא ולשעשע אותם.
השיחה התגלגלה מנושא לנושא והתנקזה לבסוף למוסיקה, כשהסתבר שהאורחת הצעירה מתעתדת להיות מורה לזמרה. דובר בקונצרטים ובסולנים כשאיזה שד השיאו לספר על אחד הקונצרטים הגרועים ששמע מעודו.
“היינו בלונדון לפני שנים אחדות” סיפר “כשצלצל הקונסול ואמר שהערב יהיה בויגמור קונצרט בכורה של קרנן ישראלי חרוץ שזה עתה סיים את חוק לימודיו באקדמיה המלכותית, ושאנחנו חייבים ללכת לשם ולמחוא כפיים חזק וממושך ככל האפשר, כי זה מה שיקבע את המשך הקריירה שלו. אבל הקונצרט היה נורא. האיש התבלבל, זייף, הסתבך, שכח אפוא הוא וביקש מהמלווה להתחיל מהתחלה. רק אנחנו מחאנו כפיים בהתלהבות, לתימהון וחשד לב המאזינים הבודדים שעוד נשארו באולם. חשבנו שבחלק השני, שהוקדש למוסיקה מודרנית, יהיה יותר טוב – אבל אז זה הפך לבלתי אפשרי…”
הוא חדל לדבר כשהבחין שרוב הנוכחים זעים על מקומם באי־נוחות, כמעט מחווירים, כולם פרט לנופר שנותרה מחייכת ושמחה כתמיד.
כשהסבו לסדר ישבה נופר מולו מעבר השולחן וסקרה אותו במבט ממושך בעיניה התכולות. וסקרה, וסקרה. הם לא החליפו ולוּ מילה אחת ביניהם.
וכשהלכו לבסוף האורחים לדרכם והם נשארו לבדם התנפלה עליו אמו: “אתה לא יודע שהמסכן ההוא היה אחיה? איך יכולת לעשות את זה?” “אוי ואבוי. לא ידעתי. ומה פירוש ‘היה‘?”
“הוא התאבד. האשים את אביו שכפה עליו להיות מוסיקאי, לא סתם מוסיקאי אלא מוסיקאי דגול, ותלה את עצמו באמבטיה“.