מאי
08
תגיות
1978 – פרק שביעי
20.
עבר שבוע? עברו שבועיים, שלשה?
שוב ישיבה בתל־אביב, ואחריה קבעו להפגש סוף־סוף בביתה החדש, היא כל־כך רוצה להראות לו אותו.
וכשהגיע כבר חיכתה לו, אבל בחוץ.
“זלטופולסקי חזר מוקדם," אמרה בלחש "אז אמרתי לו שאני נוסעת העירה לקנות כמה רהיטים, בקושי יש לנו כמה רהיטים בבית החדש.”
הוא לא ידע מה בדיוק מצופה ממנו בסיטואציה החדשה ושאל "את זקוקה לעזרה?” ונופר השיבה "זה דווקא רעיון מצויין, בטוח שאזדקק לעזרה.”
חנות הרהיטים היתה במרכז ירושלים, בשוליי שכונת נחלת־שבעה. הם נכנסו יד ביד לחנות והמוכר כרכר סביבם אבל מיד הבחין, בחושי הסוחר, כי נופר היא הקונה ופנה אך ורק אליה.
נופר בחרה בארבעה כיסאות יקרים. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו משהו כל־כך יקר. היא לא התמקחה על מחירם אלא רק על מועדי התשלומים, אותם ניסתה לדחות ככל יכולתה.
כשיצאו מהחנות כבר נטתה השמש לשקוע. נהיה קריר, והוא שאל אותה אם הם שקועים בחובות בגלל המעבר לבית החדש, היקר. “שקועים זה לא מילה,” חייכה נופר ונראה היה שאין דבר המדאיג אותה פחות מכך. הוא סחב למענה את הכסאות מהחנות למכונית, העמיס אותם לתוכה, והם גדשו את המושב האחורי ואת תא המטען. “לאן נלך?” שאלה נופר והוסיפה "אני לא מוותרת.”
הוא הוביל אותה אל בית הקברות המוסלמי שבקצה הגן, לרגלי הסוללה המסתירה את השכונה ואת מגרש החניה שבשוליה. עוד לא היה ממש חשוך, בין הקברים והמצבות המתפוררות שיחקו ילדים ואנשים עברו בשביל קיצור מאולתר.
“בוא ננסה מקום אחר,” אמרה נופר "יש לך רעיון?”
הם חזרו למכוניתה והוא הדריך אותה למורדות הדרומיים של יער הרצל.
נופר חששה להסיע את המכונית היקרה בדרכי העפר והם נטשו אותה וטיפסו במעלה היער בין העצים עד שהמכונית נעלמה מהעין. השמיכה נשארה בארגז המטען מתחת לכסאות הכבדים; להוציא אותה יקח יותר מדי זמן. הקרקע היתה רטובה מהגשם הראשון שירד לא מכבר.
“אני אעמוד על ארבע ואתה תוכל לבוא מאחורי" אמרה נופר, הפשילה את חצאיתה, פשטה בזריזות את תחתוניה והסירה את הטבעת מעל אצבעה.
הוא פרם חלקית את מכנסיו והכניס לה מאחור. היא הייתה רטובה מוכנה ופתוחה והוא גמר בכמה נענועים קצרים. בדרך בחזרה, כשהסיעה אותו אל מכוניתו אמרה לו שבדרך כלל היא לא אוהבת את התנוחה הזו אבל היום לא היתה ברירה "ואני לא מוותרת" סיימה בהדגשה.
21.
המזכירה אמרה "הפקידה של נ.ג. אלקטרוניקה על הקו, להעביר?” והוא השתדל להשמע אדיש ככל האפשר ואמר כן, ונופר אמרה בקול חגיגי, אם כי נמוך ורחוק: “בוקר טוב! סוף סוף. כל־כך קשה לתפוס אתכם. אני מתגעגעת אליך. אתה יודע מאין אני מדברת? מבית־זרע".
הוא רצה להגיד "מתאים לך" או "האדם הנכון במקום הנכון" אבל רק אמר "יופי. ומה את עושה שם?”
“זה לא אני. זה זלטופולסקי. הוא מנסה לארגן מפלגה לאומית חדשה, מפלגת הכל ָולא לא כלום, והחליט להתחיל במשקי העמק, וגרר אותי איתו עד לכאן. הם יושבים כולם בבית החבר שלו איציק ומתווכחים ואומרים דברים איומים ואני יצאתי קצת לנשום אויר ולטייל והגעתי למטע התמרים הגדול. הבטתי על הדקל הגדול, הזקוף, וחשבתי על…” היא היססה רגע "על הזין שלך."
הוא נבהל. לא רק מההאזנה האפשרית על הקו במפעל הביטחוני־הסודי בו עבד, ומהמזכירה הסקרנית שעל הטלפון, אלא בעיקר מההשוואה המופרכת. היא משקרת, בזאת לא היה לו ספק. אבל מדוע?
“לא התבלבלת?”
"אני מביטה על כפותיו, על אשכולות התמרים המשתלשלים מהם, על הגזע הזקוף והחסון היורד וחודר אל בטן האדמה ורוצה אותך עד כאב בטן".
"איכשהו אני מרגיש כמו העורב, עם חתיכת הגבינה במקור, היושב על אחד הסנסינים האלה."
“אנחנו חוזרים מחרתיים,” התעלמה נופר מדבריו, לחלוטין "תוכל לקפוץ קצת לסביבה שלי? יהיה לך קצת זמן בשבילנו? קשה לי לחכות. בבקשה.”
22.
הוא מצא איזה תירוץ ולפנות ערב, ישר מהעבודה, עלה על אוטובוס ונסע לירושלים. נופר כבר חיכתה לו בתחנה בוולוו החומה שלה. הוא חשב שאולי הפעם, סוף סוף, יזיין אותה כמו שצריך, חזק, ממושך, בתנועות מהירות, בכוח.
נופר מצאה מקום חניה במגרש צדדי, מוסתר ומכוסה באפלה.
“תראה איזה יופי האוטו הזה," אמרה והראתה לו איך להזיז את הכיסא שליד הנהג לאחור ולהרכין את משענת הגב שלו עד שהוא הופך כמעט למיטה. הוא חשב שבמכוניות צרפתיות זה אפילו עוד יותר מוצלח.
נופר החלה להתעסק באבזם חגורתו באצבעותיה הזריזות ועד מהרה התירה את כפתורי מכנסיו ופתחה לו את הרוכסן, ואז משכה למעלה את החצאית שלה ופשטה את תחתוניה. היא עברה בזריזות למושב שלו, נלחצה אליו בירכיה החמימות והחלה לעסות את הזין שלו בתנועת חליבה אטית, כאילו היה עטין של עז. הוא הלך והתקשה בידה ודמעה סמיכה החלה לנטוף מעינו. אז היא נטלה את ידו והביאה אותה בין רגליה, אל מתחת לפרווה הסמיכה שכסתה את שיפולי בטנה. הקפלים הצפופים שם, בעלי הטופוגרפיה המסובכת, החלו לתפוח, להתלחלח, והיא נשכבה על גבה, מכופפת את רגליה ומושכת את ברכיה אל כתפיה, פישקה אותן ואמרה "בוא אלי", בלי להרפות מהזין אותו כוונה לתוכה.
הכל היה שם פתוח ומשומן והוא החליק פנימה כל־כך בקלות עד שבקושי הרגיש משהו. נופר הידקה אותו אליה בכוח רב, בידיה אחזה בשכמותיו וברגליה לפתה בעוז את ירכיו עד שבקושי זז.
"אני רוצה ממך ילד" לחשה.
הוא השתחרר מידיה, התרומם על מרפקיו, מבלי לצאת ממנה, והתבונן בה, שרועה תחתיו, קצת מעוכה.
“תשכחי מזה,” אמר, וצחק “השתגעת, מה נפל עליך?” דווקא עתה, כשהיה ברור לו שהיא צריכה אותו יותר מאשר הוא צריך אותה, פחתה להיטותו. הוא לא היה שם, רק התנועע בה עוד ועוד כאילו יש מחר. בסוף זה ברח לו באקראי והוא גמר ללא שיא.
“מדוע?” שאלה נופר, אבל הוא רק צחק הציץ בשעונו ואמר שכבר מאוחר, עוד מעט יהיה אוטובוס ועדיף שלא יחמיץ אותו.
“אז קח נייר ותתנגב," הושיטה לו נופר גליל של נייר־טואלט.
23.
למחרת בבוקר כשרצה לצאת לעבודה לא מצא את התיק שלו. הוא ניסה לשחזר לעצמו היכן ראה אותו לאחרונה ונבהל כשנוכח שזה היה בוולוו של נופר.
“עכשיו," חשב "ברגע זה, נכנס לו זלטופולסקי לוולוו שלו לנסוע למשרד ומוצא בו את התיק, ומתחיל לחשוב מדוע ואיך הגיע לתוכו, ואני מסתבך בצרה ארורה מכל הכוונים". לצלצל מיד לנופר, מביתו, לא העז – מה יענה לשאלות אשתו למי צלצל ולמה?
לעבודה הגיע כולו עצבני, היסס קצת, וצלצל לנופר אף כי בעצם לא רצה לדבר אתה יותר. אם זלטופולסקי ירים את השפופרת, תכנן, הוא יטרוק אותה מיד. אבל נופר ענתה, היא ולא אחרת, כי בכך איש לא היה יכול להקדים אותה. ונופר הייתה כולה מתיקות עליזה: “אל תדאג,” אמרה "זלטופולסקי נוסע לעבודה באוטובוס. המשתמשת היחידה במכונית זו אני. כך זה כשאת צעירה מבעלך בעשרים שנה. את השולטת והוא הנשלט. כן, כשחזרתי הביתה מצאתי את התיק שלך באוטו ודווקא שמחתי נורא. חיבקתי אותו והרחתי אותו – אולי נשאר בו קצת מהריח שלך, שמזכיר לי… שהנה, שבכל זאת השארת לי משהו ממך. אבל אל תדאג. אני אשלח לך את התיק בחזרה עוד הבוקר ב"יעל דרומה". אני ממילא צריכה להיות בעיר. כשתחזור בערב מהעבודה תיגש למשרד שלהם והוא כבר יחכה לך שם. אבל תגיד, מתי אני רואה אותך עוד פעם? אני כבר מתגעגעת.” “בשבוע הבא אני יוצא למילואים… אולי תהיה אז הזדמנות.”
“אתה מוכרח, אתה חייב, אני גם רוצה לספר לך משהו. והכי טוב שתבוא בין שמונה לחמש – זלטופולסקי אף פעם לא בבית בשעות האלה.”
בערב חיכתה לו חבילה במשרד "יעל דרומה", בגובינא. שמו היה רשום עליה בכתיבה תמה ועגולה של ילדה, אבל בתוספת התואר ד"ר. הוא תמה מדוע היה חשוב לה להתנאות בתואר הזה.