ספטמבר
07
תגיות
התרוששות – 29.
פרק עשרים־ותשעה: Travellers
1.
מרכז הקניות השכונתי הוא מעט המחזיק את המרובה.
מוקף במגרש חניה שלא אחת יש לגמאו בריצה מפני הגשם השוטף ולא אחת יש להלך בו לאט ובזהירות מפני משטחי הקרח הזכוכיתי שנקרשו עליו – וכשהגעת הוא סוגר עליך דלת חרישית לעולם חמים, יבש ונוח.
יש בו חנות מכולת רחבת ידיים, מוארת ונקייה ושופעת כל טוב. לעולם לא משתרך בה תור רוטן ונדחף, ולעולם נערים ונערות חייכנים וזריזים אורזים למענך את המרכולת שליקטת ואף נושאים אותה עבורך למכונית.
וחוץ מזה יש בו בית מרקחת, וחנות ספרים ומספרה, בנק ומסעדה איטלקית, דוכן להגרלת הלוטו של ממשלת אונטריו וחנות היינות של אותה ממשלה עצמה (המנהלת גם את חטאי אזרחיה בנימוס מכובד), רופא שיניים וניקוי יבש (שגם תופר כפתורים ועושה קיצורים והתאמות) – וסוכנות נסיעות. “טרוולרס” – סוכנות הנסיעות של קיטי ודייזי.
2.
דייזי וקיטי חייכו אליו בחביבות בטריטוריה הקטנה שלהן, הריקה מלקוחות. ארצות החום זהובות החופים זרחו מכתליהן וגם מחלון הראווה שלהן.
“במה נוכל לעזור לך היום?“
“יש לי חברה במוסקבה, רוסיה, שאני רוצה לשלוח לה כרטיס, שתבוא לבקר אותי כאן“.
אמנם באנגלית ידיד, חבר וחברה הם אותה מילה בדיוק אבל חזקה על קיטי ודייזי שהבינו מיד במה המדובר.
קיטי צלצלה למרכז עלום כלשהו והתלחשה בו עם הפיתום המרכזי.
דייזי עלעלה במרץ במדריך עבה שהוציאה ממגירת המכתבה.
ואז אמרו שתיהן גם יחד: “זה בלתי אפשרי“.
“מדוע?“
“כי כרטיס כזה יעלה לך חמשת אלפים דולר, אם בכלל. הדרך הנכונה, השפויה, לקנות כרטיס טיסה הוא בארץ המוצא. שלח כסף לחברה שלך והיא תוכל לקנות את הכרטיס במוסקבה, באלף דולר, או בפחות. לא סביר לעשות אחרת“.
“אבל זה עסק ביש לשלוח כסף למוסקבה. אם זה מזומן או צ‘ק – גונבים מהמעטפה. כרטיסי אשראי – אין, ועל העברה בנקאית הם לא שמעו.“
“מהממ. לא חשבנו שזה כל־כך קשה.“
“אז מה עושים?“
“תן לנו לחשוב, להתעניין. תחזור בשבוע הבא ואולי יהיה לנו משהו חדש לספר לך.“
קיטי חייכה חיוך נחמד, ודייזי כחולת העיניים הסמיקה: “זה די קשה עם הבנות הזרות האלה, מעבר־לים. לא?“
3.
“מה שלומך, אני כל כך שמחה לשמוע את קולך…“
“אני בסדר גמור.“
“כל־כך מזמן לא דיברנו. בטח כבר יש לך אישה קנדית. אני מבינה. הרי אתה לא יכול בלי אישה.”
“ולך, לך כבר יש ויזה?“
“כן. עמדתי שמונה שעות בתור לקונסוליה הקנדית. אבל הייתי עומדת גם עוד שמונה שעות, אני כל־כך רוצה לבוא אליך, ועכשיו גם מותר לי. השאלה היא מה עושים עם כרטיס.“
“מסתבר שהדרך המעשית היחידה לקנות כרטיס היא במוסקבה“.
“אבל אין לי כסף.”
“את צריכה ללכת לסוכנות נסיעות, ולברר כמה עולה כרטיס, ובאיזה דרך ניתן לשלם בעדו. יתכן ואני יכול לשלם בכרטיס האשראי שלי. יתכן שאפשר להפקיד כסף בחשבון כלשהו.“
“אני יכולה אולי ללוות את הכסף ממישהו כאן, אבל אני צריכה להיות בטוחה, בטוחה במאה אחוז, שיהיה לי במה להחזיר לו.“
“גשי לסוכנות הנסיעות, ובררי מחיר ודרך תשלום. טוב?“
“טוב.”
“אז להתראות נטשה, אני כבר אצלצל אליך.”
וזה היה הטלפון האחרון.
“הן אם יזכור – יזכור, ואם ישכח – ישכח.“