דצמבר
01
תגיות
הצפרדע הגדולה – בדרך לתבור (או חלום ליל קיץ).
13א.
צריך לגמור, חשבתי, אי אפשר להמשיך לשטות כך במסכנה. אבל שהסיום יהיה נאות, – גאון ונדיב.
ושיבוא מצידה.
נפגשנו לפני הצהריים בתחנת הרכבת צפון בתל–אביב; שירי באזרחית – ג'ינס וחולצת טריקו לגופה הקטן ותיק בד שובב מונף על כתפה ואני בטרקסיון הגדול, הבלוי למראה, וחריג מכל השגור שמסביב. אבל גם מכונית מרווחת, עזוזה.
בעצם היה יום חם ולח של אוגוסט, אבל באויר היתה רעננות של הרפתקה.
שירי היתה במצב רוח נמרץ, קורא תגר, נכון לכל תעלול.
“מה התכניות?”
“סוד. הפתעה. עוד תראי.”
והיא מיד מתרווחת במושבה, מפזרת חפציה מאחור, פותחת חלון, מתאימה את הסביבה אליה ופוצחת בפטפוט עליז על חברותיה וכל המוצאות אותן.
והיא עצמה?
עוד שבועיים–שלושה תשתחרר מהצבא ותלך לדרכה.
נסענו צפונה דרך כבישי השרון ועירון, שירי מספרת ואני עורך תחרות עם כל מכונית שלפני, עוקף את כולן בחרוף–נפש.
“היית פעם על התבור?” שאלתי כשהגענו לרגליו ובלא להמתין לתשובה פניתי לעברו. האוויר החם ריצד בבועות רטובות על הכביש. דרכתי על דוושת ההאצה בכוח, מעכתי אותה, והמנוע פעור מצערת נענה לי בשאגה, בבס–תחתיות – ודגדוג סמר בשדרתי הנלחצת למסעד. המכונית הזדקרה בעליה התלולה כמטוס קרב, התמלאה רוח כמפרש שודדי ים, ודהרה כסוס ערבות. בחריקת צמיגים ובסבוב הגה שקדני וממצה חגנו מסבוב לסבוב, מרווח אלי הצלה.
כשעצרנו במגרש החניה הגדול בפסגה בצל העצים העבותים בקעה לחישה רותחת מתחת למכסה המנוע, קול בעבוע וביקבוק ונפיחת קיטור, ודומה היה שהטרקסיון מקיאה את נישמתה. ככה לא עושים, מיאנה להירגע.
אבל אנחנו התעלמנו ממנה בקלות. האויר היה חם, האדמה היתה זרועה מטבעות כסף, אור וצל, ואבק טחון יבש ודק נח על גדרות האבנים, חרבוני הקיץ ובלוטי האלון.
הלכנו בשבילים השוממים שבין המנזר לבית השרתים, חוצים פלחה ערבית ומטע זיתיים השתול באי הפסגה, ממשיכים עד עיגול כתף–ההר, עד עץ זית אחד שנדמה היה כי הוא נראה אבל לא רואה.
כפר תבור השתרע למרגלותינו, בקצה המדרון התלול, אבל היה רק תמונה יפה במרחקים, משורגת ענפי זיית ואלון. טרוד בעניניו, לא יכול להזיק. גם בתי המנזר ובנותיו נעלמו מן העין.
הושטתי לשירי יד, הושבתיה שעונה לגזע הזית. מיד הפשלתי חולצתה והסרתיה מעליה. להפתעתי נותרה בחזיה לבנה ומהוגנת, מבקשת מכובדות.
פרמתי בחפזה את רוכסן מכנסיה וקילפתי אותם מעליה, מרים אותה מעט לשם כך מעל רגבי העפר ומוץ הקיץ, מושך אותם בחוסר סבלנות –
“קודם הסנדלים" אמרה שירי, חרף כל שיר השירים.
ניסיתי להסותה בנשיקה
ותוך כדי כך לשקע ידי במתנה הרך
ובטרם הספיקה לקלוט את המתרחש כבר הושטתי ידיים מפשקות מגשש דרכי לתוכה.
היא היתה לא מוכנה, מופתעת, חלשה מהתקומם ולא מנוסה דיה כדי לדחות
ואני כמו דוור עצל – משליך ונמלט, בחוץ, מין דואר ישראל –
13ב.
חזרנו למכונית ואני אחוז חרטה ובושה הרמתי את מכסה המנוע, בדקתי שמן ומים חיזוק ברגים מיששתי שהכל נכון וזו, בצייתנות, לא נטרה לי על שהתעללתי בה התניעה ויצאה בשופי לדרך, למורד התלול והמתפתל.
עמק יבנאל באובך כחלחל, רמת פוריה, טבריה, מלון "פאר". החנתי את המכונית בחניון המלון, בין העמודים, כאילו הייתה ליידי נכבדה ונשואת פנים, ולא טרנטה בלויה ומתקלפת.
התייצבנו בדלפק הקבלה ונרשמנו ללילה אחד כאיש ואישה. הדלת נסגרה אחרינו. מיטה ענקית צחורת סדינים מילאה את החדר. מיהרתי להפעיל את המזגן שהשתלט על חלל החדר ורעשו כיסה כל קול אחר.
היא התקלחה, ואחריה אני.
כשיצאתי מן המקלחת כבר ציפתה לי שירי ערומה במיטה. ואז, בחשכת התריסים המוגפים, נקיים בין הסדינים הטריים, בכסות המזגן וקור רוחו, זה היה באמת, פעם ראשונה. ונרדמנו.
כשהתעוררנו כבר היה חושך בחוץ. הדלקנו החשמל וירדנו למסעדת דגים בחוף.
המלצרים כרכרו סביבנו. שולחננו נעמס במטוגנים חריפים וחמוצים, בכל הצהוב והכתום שהיה, ושירי היתה חשובה, מרכז העינינים, מפונקת, והבירה סיחררה את ראשה והתיזה ממנה ניצוצות וצחוקים. היא דיקלמה לי שירים ואני לה. השארנו אחרינו שולחן עמוס שיירי שירים וחזרנו לטרקסיון. אפילה סמיכה חמה ולחה ירדה על העיר. “בואי ניסע סביב הכינרת.”
אחרי טבחה כפר–נחום נפסק הכביש והחלה דרך עפר דרך חתחתים, לא מתאימה לצמיגים העדינים של המכונית הרגישה.
“אי אפשר סביב הכינרת עם הרדיאלים האלה אז בואי לשחות". הכנרת, חמישים מטר מאיתנו משכשכת בדממה, גלים זערוריים, אדווה לא נחשבת.
הושטתי לשירי יד והלכנו שותקים לחוף. פשטנו בגדינו ויד ביד נכנסו למים.
הנגיעה הראשונה במים: קרירים, אפלוליים, שמנוניים. קרקעית חלוקת אבנים, ביצי כינרת קשות. אויר ענוג מלטף, נוגע לא נוגע.
צללנו וצפנו כזוג טבלנים, לא, כשתי צפרדעים ריריות במים הקלים, חותרים, מתרחקים מן החוף, בו חיכתה לנו בסבלנות הצפרדע השלישית.
“חכה אל תברח לי בחושך הזה" אמרה שירי בקול עליז והושטתי לה יד והתחלנו רוקדים מין מחול–ליצנים עומדים במיים בידיים מטרפות, רצים במקום. אחזתי בידה שהייתה עתה חלקה כסבון ושדה נגע בכתפי צף לפניה במיים פיטמתה מין חלמון אפלולי אבל מיד התחלנו שוקעים. מוכרחים לבצבץ במים בידיים החופשיות שלנו, לטפוח, לכדרר.
זוג פנסים האיר עלינו לפתע בסריקה מהירה ומשאית צבאית נעצרה.
“איזו מכונית!” צעק חייל ודלת נטרקה "מה היא עושה כאן?”
“בטח זוג מזדיינים" ענה לו מישהו מתוך המשאית "יאללה בוא". “חכה רגע, תן לראות" ענה לו היורד.
אותתי לשירי לשחות אחרי לחוף. נעמוד בו מתכסים במיים, נתחפש לגל, לסלע, נתמזג ברקע.
“וולה ממזרים איפה אתם" אמר החייל בועט בצמיגי הטרקסיון הנדירים, בועט באבני השדה, ניגף בהם, משתין.
התייצבתי על אבן, ראשי מבצבץ בקושי מן המיים. נשאתי בידי את שירי, כמו היינו זוג לוליינים בקרקס, בלרינה ובלרין.
“רק שלא ימצא לנו את הבגדים" חלפה מחשבה בראשי.
“די בוא!” רגז מישהו מבפנים המשאית והמציצן חזר אליה רוטן.
המשאית התרחקה.
“רק שנמצא אנחנו את הבגדים!” חלפה מחשבה בראשי.
שירי שילבה את רגליה סביב מתני, חותרת גב קלות בידיה, ננעלת עלי. כולה חלקה רטובה סבונית נבלעתי בתוכה כדגיג ביישן והיא התפתלה סביבי כאצה. כזאת חלקלקה חמקמקה בלא אחיזה רק קצף מסובן, ובועות מתעתעות פוחזות עולות ממנה. שלחתי אליה ידי מלקחיים ידי אזיקים אחזתי במתניה הצרות הגמישות פתע בא בי הדבר חומה העסיסי אפפני קשה כגרעין אפרסק בתוכה הרך, עבה כאנקונדה משולהבת חובק כים
לשניה פחות משניה –
13ג.
"המכונית הזאת מיוחדת אין כמוה" אמרתי לשירי לחת השיער כשהתקרבנו חזרה לטבריה "ידעת שהבטיחו פעם פרס למי שיצליח להתהפך איתה?”
“והצליחו?”
“היחיד שהצליח הצליח על גשר גבוה, והתהפך ממנו בהצלחה לתוך הים ומאז אבדו עיקבותיו. אי לכך הפרס עדיין לא חולק. שננסה אנחנו לזכות?”
שירי חייכה בשאננות.
מניתי באזניה את כל הסיבות המכניות ליציבות המופלאה.
שירי נשארה שלווה והתבוננה בי במבט תם.
“את העליה לפוריה את מכירה?”
“לא".
“בואי תראי".
בנהיגה זהירה, מיושבת, החלקנו בכביש הצמוד לגדות האגם, בין מקשאות אבטיחים ומטעי פרי, עד –
פניה חדה ימינה שהשליכה את שירי עלי. מבער אחורי, צווחת גלגלים נבעתת אור פנסים נחוש והגה נבזה מענה את הכביש, נלחם בסלעים המתנפלים עלינו, עם קרבורטור צמא כשאול, שישים אומר הספידומטר, זה בלתי אפשרי זו ספירלה, זה קיר המוות ואין לאוטו הזה מעצורים –
ליד בית–החולים פוריה עוד סיבוב אחד חריף לאחור, ואני כמו בוקר המכניע סוס – מגיש לשירי את כל עמק הירדן, שטוח לרגליה, באפלה מנוקדת ניצנוצים, וכתנור מאפיה שנפתחה דלתו.
בחום הלוהב העולה מן המנוע המתנשם, מהעמק, מהבשן, מהחורן, בחום הכמוס בארץ וברגביה חזרנו דוממים למלון.
בין הסדינים המתקמטים והולכים ערכתי השוואות וכל–כך מוזר: אין הבדל. כשאתה למעלה והיא למטה, קולטת בתשוקה, בהכנעה, נוזלת רוטטת מזיעה – זה בדיוק אותו דבר. כל הנשים אותו דבר. לא חשוב הגודל הצבע השכל האהבה
פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם חבל על המאמץ על הזמן על הכסף אני צריך לחזור בבהילות לביתי לעבודתי, לא להיות כאן.
התכרבלתי בשמיכה הצטנפתי בצד ניתקתי מגע. כל חובותי התנפלו עלי עכשיו תובעים מענה.
במאמץ עייף לישון, נים ולא נים תיר ולא תיר חלף הלילה.
ורק כשהחוויר השחר, לחוץ כפּר אחראי, כפּר יקה, התגלגלתי שוב על שירי פושט ידיה לצדדים כמדכא כל התנגדות מספק לה אם לא את כסותה אז לפחות את עונתה, קצת שרוט כבר אבל עדיין כשיר, טיפות לחלוחית אחרונות, כדי שיהיה סדר.
ומאבד כל סבלנות רציתי כבר לחזור הביתה, כמה שיותר מהר.
קמנו צררנו חפצינו השארתי לירה טיפ על המיטה ויצאתי לקבלה לפרוע את החשבון.
כשחזרתי לחדר היתה כבר שירי מוכנה לדרך, קטנה, מעוכה, יומיומית. “אני כבר מתגעגעת" אמרה.
לאור היום נראתה הטרקסיון נורא. משומשת. בלה.
נסענו דרך נצרת חיפה ושירי לא פסקה מלדבר ולספר. ליד טנטורה עתלית נעצרה התנועה. פקק ארוך בכביש, פקק ממושך ביום העכור, המהביל, העולה על מישור החוף.
השעה היתה שמונה. תופפתי בעצבנות על ההגה. כיביתי את המנוע המתחמם.
מנוף גדול הגיע. בעבורו כל המהומה. איש גדול ירד מהמנוף מנסה למשוך באיזו ידית להזיז דבר מה, ולא הגיע אליה. עמד על קצה אצבעותיו, לא הגיע.
“בוא הנה" קרא לעברו איש קטן אחד שהצטרף אליו, ועלה על כתפיו, אל הידית.
“אסור להשתמש באנשים" אמרה שירי.
NEXT: http://wp.me/pXLKy-8i