דצמבר
26
תגיות
26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים וחמישה – כרום.
א.
כבר הזכרנו כי חברת רובר היתה, תחת הנהלת האחים וילקס, אחת מ"יצרניות בוטיק" של מכוניות בריטיות, מפולחת לנישה מצומצמת של לקוחות, שחיפשו אמינות והידור – לאו דווקא ביצועים. קולין צ'פמן הגדיר מכונית ספורט כמכונית בה הביצועים במקום ראשון והנוחיות במקום אחרון. ברובר סדר העדיפויות היה שונה. לא לשוא היתה הססמה שלהם באותם שנים "אחת מהמכוניות המשובחות של בריטניה"
ה-understatment הבריטי נקלט אצל קהל הקונים הפוטנציאלי, שסלד מכל התבטאות בנוסח "אנחנו הכי (השלם את החסר)” הוולגרי, הפלבאי, האמריקאי. באותה מידה סלדו ברובר מהתואר "רולס–רויס לעניים" שהודבק להם. לעניים? אנחנו? אנחנו ללא–פזרנים אולי, ללא מנקרי עיניים, ללא קופצים בראש – אנחנו לבעלי המידות הטובות באמת, לא לעניים.
ההידור התבטא באיכות הצבע (צלולוזה אמיתית!), בריפוד המוקפד והמובחר (מתוך כ 120 דפי קטלוג החלפים של הרובר כ 10 עוסקים בפרטי–פרטים בריפוד – עוד נגיע אליהם). וההידור התבטא גם בכמות – ובאיכות – של החלקים מצופי הכרום. זה לא מנקר עיניים – זה לא מוזהב כמו רולס–רויס של מהרג'ה או של שייך ברבריים, המוניים, זה כסוף, זה סטרלינג.
אי לכך, בעוד אורי עמל על שיקום המרכב אכול החלודה, פניתי אני לעיסקי הכרום, ובמקביל גם לעיסקי השלמת חוסרים.
אמנם עיסוקים אלה לא דורשים ידע טכנולגי, וכמעט אין שום הנאה הכרוכה בהם, הנאת יצירה כמו שיש בשיחזור חלקים שכמעט עברו מן העולם (הנאה פליאונטולוגית כמעט, הייתי אומר) – הם כרוכים כמעט אך ורק במזוכיזם טהור. ואף על פי כן, כפי שעוד תראו, יש בהם מן ההנאה של צייד החוזר מהיער מרוט ושרוט וטרפו בכפו, או של דייג, או של מושיע אבודים "? mr.Livingstone, I presume” .
ב.
את פרדי בולטון פגשתי סמוך לביקורי בביולי בראשית ספטמבר. http://wp.me/pXLKy-cD
התרשמתי מאד מהרובר 12 הפתוח שלו אותו ליטש לשלמות (“זה כבר חולני" אמר אורי כשראה את התמונות). הגעתי אז אליו בענייני הפגוש האחורי, אחד מהחוסרים שידונו בהמשך. פרדי שאל אם אני מעוניין
שילטש ויצפה מחדש את הידיות של הרובר שאני משקם – כי לא ניתן כבר להשיג ידיות כאלה, חדשות או ישנות, לפני שיקום או אחריו – אזלו. אמרתי שאשקול את הצעתו והוא ביקש שאשלח לו את תמונות המועמדים לציפוי כדי שיוכל להגיד למי מהם יש סיכוי להשתקם ומי אבוד.
כשנשלמה העבודה על האשיה התפנתי לידיות. צילמתי את כולן, על חלקיהן. לא מעשי לשלוח 32 תמונות ברזולוציה גבוהה בדואר אלקטרוני, ולכן העלתי אותן לפיקסה:
https://picasaweb.google.com/112447132675445804024/20111113?authkey=Gv1sRgCOLo0_XPkYH1UQ
פרדי התבונן בתמונות וכתב לי שהוא יכול לשקם את כולן!
לקחתי איתי מיכל קרטון, חומרי אריזה ומספריים, הדפסתי יפה את כתובתו של פרדי ואת כתובתי ושמתי פעמי לבית הדואר המרכזי ברחוב ההגנה בתל–אביב.
הפקידה הממונה על היצוא (הזמני) לא היתה, כהרגלה. הפקיד בדלפק הסמוך טען בהתרגשות, ודי בזעם, שהוא מבין אך ורק ביבוא ועיסקי יצוא זרים לו לחלוטין, והוא לא יגאל בהם ידיו.
בסופו של דבר הגיעה הפקידה האמונה על היצוא, התבוננה בערמת הידיות הישנות, שהחלודה מבצבצת מהן וציפוי הכרום שלהם מתקלף, ובמקום להגיד משהו נישגב כגון "כך חולפת תהילת עולם" מילאה את הטופס היבשושי הבא:
טופס זה, חשבתי, ישמש אותי בעת חזרתן ארצה. ציפיתי לקשיים, אך לא ידעתי מה הם יהיו בדיוק. אישור משרד התחבורה? מכס? עם המע"מ השלמתי מראש, הרי בסופו של דבר תעשה עבודה על הידיות, ואני אשלם עבורה.
ג.
כעבור כחודש הודיע לי פרדי כי העבודה הושלמה והידיות מוכנות למשלוח חזרה. העלות, כולל משלוח ב"פדקס", היא 660 לי"ש (כארבעת אלפי ש"ח). לדעתי מספיק היה לשלוח את החבילה בדואר, בעלות נמוכה בהרבה – אבל יש הבדל מבחינת השולח: פדקס מגיעים אליו, אולי אף עוזרים באריזה בעוד שלדואר הוא חייב לגשת בעצמו, לעמוד בתור, למלא טפסים…
כתבתי לפרדי כי אני חייב קבלה – בלעדיה לא אוכל לשחרר את הידיות מהמכס. פרדי שלח לי קבלה מפורטת עבור "ידיות לרכב רובר". עניתי לו כי זו אינה הקבלה הנכונה: לא רכשתי ממנו ידיות. לא לרכב ולא לשום דבר אחר. הידיות שלי והן מוחזרות אלי, אחרי שטופלו על ידיו. כלומר service ולא goods.
פרדי תיקן מיד את הקבלה ושלח לי אחרת במקומה, בה מצויין במפורש כי הידיות שלי, והן מוחזרות אלי לאחר ציפוי בכרום. שום איזכור לרובר, פרט ללוגו של נייר המכתבים שלו…
ימים אחדים אחרי כן בישרה לי האישה בשימחה כי בהעדרי מהבית צלצלו מפדקס, ואמרו כי הגיעה חבילה עבורי ולשם שיחרורה יש לשלם כ 700 ש"ח. היא אישרה בשמי. עוד מעט תגיע החבילה. התמלאתי בציפיה מתוקה – וזכרתי את דברי דוד המלך, נעים זמירות ישראל: כזאת וכזאת תאכל החרב…
שעות אחדות אחרי כן טלפון נוסף מפדקס: החבילה נדרשת על ידי המכס לעבור בדיקה פיסית, והשחרור מתעכב. איתך הסליחה.
מה אפשר לעשות.
למחרת בבוקר, עוד טלפון מפדקס: בבדיקה הפיסית נמצאה בחבילה קבלה המעידה כי אלו לא סתם ידיות, ידיות לדלת בבית למשל, אלא ידיות לרכב! בעוד שהראשונות פטורות ממכס, האחרונות חייבות במכס, ובמכס גבוה במיוחד! אי לכך נדרשת תוספת תשלום עבור "גרעון" בסך 1600 ש"ח.
מכס? שאלתי – אבל הידיות הללו שלי הן! יש לי מסמך המעיד כי הן יוצאו זמנית בלבד!
אז למה אישתך לא אמרה לנו? שאלה הפקידה. למה לא שאלתם? שאלתי.
תראה עכשיו אין מה לעשות. אמרה הפקידה (ואני חששתי כי תיכף תידרוש גם אישור של משרד התחבורה). תשלם תוך מחאה, אמרה, ואחר–כך תפנה לבית המכס ותדרוש החזר.
באמת תודה.
ד.
בואו נגמור עם החלק העצוב בסיפור לפני שנעבור לחלק השמח.
החבילה הגיעה ביום חמישי אחר–הצהריים וביום שישי המכס סגור. ביום ראשון בבוקר חיפשתי בגוגל את בית–המכס הקרוב למגורי ומצאתי את בית–המכס בראשון לציון. ניסיתי להתקשר אליהם בטלפון כדי לברר מה עלי לעשות, והצלחתי לדבר רק עם מכונות שדיברו על כל דבר שבעולם, פרט לבעיה שלי.
נכנסתי למכונית ונסעתי לבית–המכס עם כל המסמכים וגם עם הנייד בו מתועדות כל עלילות המכונית ובו נמצאות כל תמונות הידיות. אין חניה במקום פרט לחניון הגובה 15 ש"ח לשעה. מצאתי את הכניסה לבית המכס, עברתי בדיקה מדוקדקת ולקחתי מספר לתור "רכב" וחיכיתי. כשהגיע תורי נכנסתי לפקידה והתחלתי להרצות את טענותי אבל היא הפסיקה אותי מיד ואמרה שזה לא אצלה, ידיות, גרעון. אז איפה זה כן? אצל חיה, בקומה השניה. עליתי לקומה השניה וחיפשתי את החדר של חיה. “היא בטלפון" הסבירה לי המזכירה של חיה, “תחכה". בסוף חיה גמרה את שיחת הטלפון, ואני נכנסתי. הראתי לה את הרשומון, והיא תיקתקה משהו במחשב שלה: “זה בכלל לא אצלי" אמרה חיה "זה בבית המכס בלוד, בשדה התעופה! למה לא ביררת בטלפון לפני שבאת?” ושלחה אותי לשולה בנתב"ג, טרמינל 1.
בטרמינל 1 עולה החניה 16 ש"ח לשעה או חלק ממנה. מצאתי את שולה, שדיברה בטלפון.
שולה היתה סופר–נחמדה. היא התענינה במכונית (לחברים שלי יש גם רכב אספנות, הסבירה) וממש התרגשה כשראתה את התמונות באלבום השיפוץ שבנייד. בנות בואו לראות! קראה לכל העובדות במשרדים הסמוכים. התברר כי היא מנהלת המחלקה.
שולה הטילה את הטיפול במקרה על מירי, שביקשה ממני לכתוב מכתב מפורט המסביר את השתלשלות הדברים, מגובה בכל המסמכים הרלוונטיים, וכמו כן תמונות של כל הידיות, לפני ואחרי הציפוי.
“רוב הידיות עדיין ארוזות" אמרתי, "פרט לאלו שהמכס פתח את האריזה שלהן ולא ארז בחזרה”. פרדי ארז כל אחת ואחת מהידיות ב"פק–פק", וסגר בהרבה צילוטייפ, באהבה רבה.
אז תפתח את כולן ותצלם, פסקה מירי. “זה המון תמונות" הזהרתי "תצלם את כולן בתמונה קבוצתית" פסקה.
סיכמתי עם מירי שאכין את כל המסמכים הדרושים, כולל המכתב והתמונות – בבית ואשלח לה בדואר האלקטרוני.
עד שחזרתי הביתה וסיימתי את כל שיעורי הבית שהוטלו עלי כבר היה אחרי שתיים, ובמכס עובדים עד שתיים.
שלחתי את הe-mail למירי, ולמחרת צלצלתי אליה לברר אם המכתב הגיע והכל בסדר. “מירי בהשתלמות" נאמר לי, “תצלצל מחר".
למחרת היה תפוס אצל מירי. ניסיתי שוב, והתבקשתי להשאיר הודעה במשיבון. השארתי, וכרגע כאן תלויים הדברים ועומדים.
ד.
Freddy Boultons' work of art
אבל עכשיו יש לי תמונה קבוצתית להראות לכם!
ואולי זה המקום להודיע נחרצות כי לא מדובר בידיות ובכסף, אלא מדובר ביצירת אומנות. הרי מיקבץ של תמונות "לפני ואחרי”:
Before
After
זה המקום להדגים כיצד שולפים את צילינדר המנעול מן הידית. ראשית יש לפרקה לגורמיה. את המכסה A יש להסיר על ידי השחזת "צלקות" הברזל החוסמות אותו.
Strip the habdle. To remove A file the edges until it comes off
עכשיו יש להעזר באיזמל דקיק כדי לשלוף את פיו הנעילה:
Use a thin chisel to remove the lock pin
ויש
ידית תא מטען
Before
After
ידית דלת נהג
Before
13.
After
ידית דלת פנימית
Before
After
ידית חלון מסוג "פתיחה מהירה".
Before
After
.
ידית מכסה מנוע
Before
After
ידית להרמת חלון קדמי.
Before
after
מכסי פין חיבור ידיות פנימיות.
Before
After
תפסי לשוניות מנעולי הדלתות (נמצאים על עמודי המרכב).
וכבר אמר המשורר: "אם תשאל אי-תפארת – היא כאן!"
פרסם את זה מחדש ב-ברזלים מעופפים שעושים בום.והגיב:
עדכון
כרגיל, כרגיל, ישראל, תענוג צרוף לקרא את דבריך.
מה שכן, אחרי שהבנתי לאן הסיפור הולך, התפלאתי מאוד שבשום מקום לא הזכרת את משחק הלוח "חבילה הגיעה"…
ממתין להמשך, שמח לראות איך אתה ממשיך בעקביות לעשות עבודה כל כך כל כך יסודית – ועוד יש לך סבלנות לתעד הכל ככה.
תודה.