לאום-כתף בויליס קומפקט (סוף).

פורסם על ידי lulisml בתאריך 18 באפריל 2012 ב-אמבטיה, רוחות רפאים | תגובה אחת

 ח.

בשמאל הדרך, לצידנו, על פסי הרכבת, עמדו שרידי מה שהייתה רכבת תחמושת מצרית. קשה לתאר משהו יותר קרוע ומשוסע ממנה. מטוס שלנו, הסתבר לי מאוחר יותר, בשעה הראשונה של הלחימה, ריקט אותה וגרם להתפוצצות עשרות או מאות טונות של תחמושת שהיו בה. לא הצלחתי למצוא תמונות של החורבן המושלם הזה, פרט לתמונה המטושטשת הבאה, אם כי זכור לי כי לפני שנים פירסם מוסף "הארץ" תמונות גדולות של הרכבת הזאת ואת סיפור הפיצוץ הנוראי שהתרחש בה.

אבל מה שלא סופר באותה כתבה היה מה שראינו מימיננו, בצד השני של הכביש, ממול אותה רכבת. ממול תחנת הרכבת היה בסיס צבאי מצרי, קרוב לוודאי גלגול של בסיס צבאי בריטי שהיה שם לפניו. אני משער כך כי המחראה שלו, הצמודה לגדר וקרובה לכביש, הייתה בנויה בצורת קרוסלה – מכסה בטון עגול מעל בור החרא, ובו עשרות חורים עגולים סביב סביב, בדיוק כמו שהיה במחנה 80, גם הוא שריד לבסיס בריטי, בו עשיתי את הטירונות ב-1960.

תחילת המלחמה, בשמונה בבוקר, תפסה את המצרים בבסיס מתרוקנים לקראת מסדר הבוקר הממשמש ובא, עם המכנסיים למטה ממש. הפיצוץ הנורא העיף את גג המחראה ובעצם את כל המבנה שהקיף אותה והרג את כולם במקום. וכך שכבו שם המצרים על הגב במעגל, מופשלי מכנסיים. אחד מהם היה גדול ושמן עם זיקפה נוראית, כזו המתרחשת בזמן מוות אלים, מתריסה מול השמיים חסרי הרחמים. ומכיוון שעברו יומיים וחצי מאז המוות כבר החלו הגוויות להתנפח ולהתבקע. הצחנה היתה מזעזעת, ולמרות הקהיון הכללי של מלחמה, והמטמורפוזה שהיא מחוללת באישיות – המראה היה בלתי נסבל. אחדים מאנשינו הקיאו את נשמתם.

אבל לא כולם. כי מישהו, אחד מאיתנו, הרים את הגדר, נכנס פנימה, ולמרות שצעקו לו "מוקשים! אל תכנס!” עבר מגוויה לגוויה והסיר את השעונים מעל ידיהם, משלשל אותם לכיסו.

ט.

מזה למעלה מיומיים לא אכלתי ולא שתיתי ופתאום חשתי שהרעב מציק. מנות הקרב שלנו נשארו בויליס קומפקט התכלכל, ועכשיו הלכתי לחפש אותו בשיירה. כעשר או חמש עשרה מכוניות לפני מצאתי את משה כ. יושב ברכב השלל שלו (הפנצ'ריה הניידת) ואוכל מקופסת מקרלים שהייתה פתוחה על ברכיו. כשהתקרבתי אליו הוא הבחין בי והסתיר אותה בזריזות.

משה כ. היה הקשיש בין טכנאי "המעבדה”, ומי יודע פליט וניצול של כמה מלחמות שלפני המלחמה הנוכחית. הוא הרשים אותי פעמיים: פעם ראשונה בויכוחים שלפני המלחמה, בהם היה היחיד שהתנגד לה וגם היחיד שטען כי בימינו אי אפשר לכבוש ארצות בכוח ושבסופו של דבר הנסיגה תהיה בלתי נמנעת; ופעם שניה (אבל ראשונה כרונולוגית) בזמן האימון העוצבתי הגדול בשנת 65 בה תרגלנו פלישה מצרית לגזרה שלנו: הציר המרכזי, ניצנה-בארותיים-שבטה. כל אחד מהטכנאים סופח אז לאחד הגדודים ושיתף את האחרים בחוויותיו כשהסתיים התרגיל. משה כ. סופח לגדוד 132 שלא ידע מה בדיוק לעשות בו, ואי לכך שלח אותו למטבח. הטבח הראשי ראה כבוד גדול בכך ששלחו אליו מישהו אינטיליגנטי כמו טכנאי קשר, השכיב אותו בערסל שהיה תלוי באוהל המטבח ופיטם אותו במטעמיו במשך כל ימי התרגיל. משה חזר אלינו זחוח ומאושר. “שבע ארוחות ביום!” סיכם את חוויותיו. (אני סופחתי אז לסמג"ד 76, ישראל אפעל, שהיה פרופסור להיסטוריה נבטית, והכיר כל בור וכל חורבה בשטח. סיור ארכיאולוגי ממושך ומרתק שכזה לא חוויתי מימי).

“משה, יש לך משהו בשבילי לאכול?” שאלתי אותו, יודע שיש לו.

“לא" ענה משה בפרצוף חמוץ, כאילו כל עתידו הולך להיחמס ממנו "אין לי כלום".

“לא מתייחסים אלינו במדינה המחורבנת הזאת" הוסיף, "והלוואי והיה למי להתלונן".

 י.

 חזרתי למשאית "שלי" כי הרינה עברה שזזים. ואז ראיתי משאית מתקדמת לעברנו, בכיוון הנגדי. דברים קלים היו עפים ממנה לכל עבר, לכל זוג ידיים מושטות, כמו קונפטי המפוזר על ראש זוג מאושר או על קבוצה שזכתה בגביע. “קנט! מרלבורו!” ראיתי את ג. הרזה, מן האלחוטאים שלנו, שואג, זורח מחדווה ומפזר את אוצרותיו מקרן השפע. האלחוטאים כבר הספיקו לפרוץ לאחד המחסנים בסביבה, חרף כל ההזהרות והאיסורים, וזה מה שמצאו בו. גם הרבה חלווה.

השיירה זזה והתקבצה כולה, בצפיפות, במגרש חניה גדול שלידו סככות ובניין אבן, בפאתי העיר אל-עריש.

החנתי את הזיל ויצאתי שוב לחפש את החברה, ואוכל.

בטרנזיסטור הזעיר שבידי שמעתי את קריין קול ישראל, קולו רועד מהתרגשות, מתקרב אל הכותל המערבי. ומה עיני רואות ממש ברגע ההוא? להקת הנח"ל כולה, כולל נעמי שמר, שולה חן, טוביה צפיר, חנן יובל, שלום חנוך, ששי קשת ואחרים – נמצאת גם היא כאן איתנו, בינינו. הם דווקא לא נראו לי מפוחדים או נרגשים, אבל מה אני יודע. כי לא הספקתי להפנים את גודל המעמד כשראיתי את כולם נשכבים על הארץ וזוחלים לתפוס מחסה. קריאה נשמעה "צלף! צלף!” ונשמעו יריות.

פתאום, ובפעם הראשונה מאז שהתחילה המלחמה, הרגשתי שמשתלט עלי פחד איום, פחד של חיה נרדפת. תחושה פיסית חזקה כל-כך של פחד לא זכורה לי מאז. עיקר הפחד, כמו בסרטי אימה, נובע מהתחושה שאינך יודע מאין זה יבוא, שאתה נראה ולא רואה. מהיכן תפתח הרעה? זחלתי לשוחה וידעתי שאין לי מושג מה עושים עכשיו, פרט לצפות לרע מכל. ופתאום הבחנתי בזכריה שרעבי, אחד הקוונים שלנו, זוחל בין השיחים כשרובה F. N. בידיו. זכריה היה קבלן בניין במקצועו וחובב גדול של משחקי קלפים, בעיקר פוקר, בחייו האזרחיים. בפלוגה היה ידוע בעיקר בפיו הגדול.

עכשיו הוא זחל, יחיד בין כל המאות ואולי האלפים שהיו במקום ואיגף את עץ האשל ממנו ירה, כך הסתבר, הצלף. הצלף הזה, אגב, היה ראיה לכך שגם בצבא המצרי היו לוחמים קשוחים מרי נפש ודבקים במטרה עד כדי התאבדות – הוא לא היה היחיד.

זכריה ירה יריה אחת וגוף כבד נפל מן העץ. ניצלנו מן הצלף וכבודו של זכריה עלה בעינינו לשחקים. שאלתי אותו לאחר זמן איך הוא ידע מה לעשות והוא ענה בפשטות "עשיתי בדיוק מה שלמדנו באימונים".

יצאתי מחורי ושוב הלכתי לחפש אוכל – ועכשיו ראיתי כי אחת ממחלקות הנח"ל עומדת במסדר יציאה לקראת הכניסה לאל-עריש. העיר נכבשה כבר פעמיים לפנינו על ידי יחידות שריון – אך אלו לא נשארו בה והמשיכו בדרכם לתעלה. על הנח"לאים הוטל "לטהר" את העיר.

המסדר היה שקט ומתוח. היה ברור כי הנערים מבינים לקראת מה הם הולכים. בעיקר זכורים לי פניו של רגם ג'ינג'י שעמד במרכז אחת השלשות הראשונות. פניו היו חיוורים, לבנים כגבינה, וליסתו הגדולה, הרבועה, שמוטה לפניו ורועדת.

הנחל"ים הסתדרו בשתי שורות, אחת בימין הדרך ואחת בשמאלה ויצאו, קצת שפופים, ידיהם אוחזות בנשק ועיניהם בולשות סביב.

 יא.

 כשירדה החשכה שב וצץ לו חיליק מתוכה, ואירגן אותנו לשמירה. כל חצי שעה יפטרל זוג אחר סביב החניון, האחד בכיוון השעון והשני נגדו. אם נתקלים בדמות חשודה יש לקרוא לעברה "עצור סיסמא" ואם אין תשובה מידית לשקשק בבריח, להזהיר ואחר לירות. מאי-שם צורפה אלינו חבורת טירונים שאך זה התחילו את הטירונות שלהם ועדיין לא למדו להחזיק בנשק. חיליק צייד אותם בקתות של טוריות, בתקווה שבחושך גם זה יפחיד את האויב.

קשה היה לישון כי מסביב, קרוב יותר ורחוק יותר לא חדלו פיצוצים, יריות, ונורים שנדלקו וכבו. בערך בשלוש בבוקר הגיע תור שני טירונים לשמור ואציל, המפ"ט הראשי חשש בכל זאת לשלוח אותם למשימה עם קתות טוריה בלבד וצייד אותם בזוג קרבינים ישנים, מראה להם היכן הבריח והיכן ההדק.

כבר בסיבוב הראשון נתקל אחד הטירונים בכלב משוטט, וקרא לעברו "עצור סיסמא" בקול מאיים. הכלב נבהל וברח והטירון שילח אחריו יריה רבת רושם, שבמזל לא פגעה באף אחד.

הטירונים המשיכו בהקפת החניון ואז ניתקלו זה בזה, ושניהם קראו יחד זה לזה "עצור סיסמא!". לתרחיש הזה לא הכין אותם איש. אם גם הצד השני קורא עצור סיסמא, מי צריך לענות? מי צריך לענות ראשון? ומכיון שלא היה מענה, שיקשקו שניהם בבריחים והיו יורים איש ברעהו אילולי מיהרתי אליהם והפרדתי ביניהם (למזלם כל זה אירע לא רחוק מהמקום בו ניסיתי לישון).

 יב.

בבוקר התבשרנו כי אל-עריש "טוהרה" ושמפקדת החטיבה, ואנו בתוכה, עוברת לבניין המשטרה שבמרכז העיר.

הפנצ'ריה הניידת הוכרזה רשמית כרכב המעבדה ואילין קומפקט יצא מחיינו ונעלם אי-שם.

התמקמנו באחד החדרים בקומה הראשונה, והחננו את ה"גאז" סמוך אליו, ומיד הבחנו בכך שאין חשמל בבניין. בדיקה קצרה העלתה כי בכל אל-עריש אין חשמל, אל-עריש מנותקת.

אבל בפנצ'ריה היה. נמצא בה גנרטור קטן לצרכי "מגהץ" האבובים, הנחוץ לתיקון תקר בדבק חם. גנרטור קטן של 220 וולט, שהופעל על ידי רצועת גומי ישירות מממסרת ההעברה של ה"גאז-51”.

עד מהרה החל ציוד הקשר המקולקל להיערם בחדרנו והיה עלינו להיערך ללילה מלא עבודה. צריך אור. החלטתי לחבר את החדר לגנרטור הקטן ולהחזיק לשם כך את משאית הגאז מותנעת ככל שידרש. את החיבור עשיתי באמצעות כבל טלפון שדה ח-10 – ויהי אור.

לא עברו עשר דקות והגיע שליח מקותי המח"ט שאמר כי אי אפשר לנהל את המלחמה בלי אור, ופקד לחבר גם אותו לחשמל. עם זה אי אפשר להתווכח. המח"ט השתכן בקומה השלישית ואני מתחתי עוד תוף של ח-10 מחדרו ועד הפנצ'ריה וגם אצל המח"ט היה אור. אבל לא עברו עוד עשר דקות והגיע שליח, סמב"צון צעיר, מהאג"ם, ודרש חשמל גם הוא. אי אפשר לקרוא מפות בחושך, אמר. לא יכולנו, לא רצינו, לסרב לו. ומה עם המודיעין? נישאר איתם בחושך ובליקוי-מאורות מודיעיני? נגעתי בגנרטור, הוא כבר היה חמים, אבל עדיין החזיק מעמד בגבורה. חיברתי גם את המודיעין לגנרטור ואז הגיע קצין האפסנאות. איתו לא כדאי להסתכסך, פן תישאר ערום על הקרח. ומה עם קצין הרכב? וקצין שלישות? הם פרסונה גרטה לכל הדיעות. ואחריהם הגיע רס"ר מטבח. הצבא צועד על קיבתו ואי אפשר היה להגיד לו לא. הגנרטור הקטן כבר להט. ואז הגיע ניסים המ"פ, ניסים מ"פ הקשר, המפקד שלנו, ואחרי כתפו מציץ חיליק הרס"ר – ברור שאי אפשר היה להגיד להם לא, רק להסביר שהגנרטור הזה מספק עכשיו את המילי-אמפרים האחרונים שלו ועל אחריותם אם יקרוס, הם שיצטרכו להסביר לכולם מה קרה –

ואז בא עוד מישהו, קצין חינוך או מש"ק ידיעת הארץ או מישהו אחר מסוגם, האחרונים בתור ובשרשרת המזון, בדמעות בעיניו, ובנימוק שאי אפשר לעמוד בפניו: “מדוע לכולם נתת ורק לי לא?!!” חיברתי גם אותו והגנרטור נשרף, וכולנו נשארנו שווים, בחושך.

יג.

 למחרת קיבלנו ג'יפ שלל, ג'יפ רוסי מסוג גאז 69, ונאמר לנו לצאת לשדה התעופה של אל-עריש, המלא ממשמני הארץ, ולהביא ממנו איזה גנרטור בריא שיספיק לכל צרכי החטיבה.

כשהגענו למקום נפגשנו בו בקבוצה נכבדה של לובשי מדי חאקי בהירים, פלפלים בצבע כסף על כתפיהם, בידיהם דליי צבע לבן ומברשות והם מורחים על כל מה שנמצא על דרכם את הכתובת "רכוש בח"א 5”. נחפזנו לצד אחר של שדה התעופה ואמנם מצאנו בו גנרטור רציני וחף (עדיין) מכתובת עברית. רתמנו אותו לג'יפ ופנינו לחזור למפקדת החטיבה. כשהתקרבנו שוב לבהירי המדים עצר אותנו רס"ן זועם מחיל האוויר ואמר משהו מסוג "גנבים, זה שלנו!”. התחיל ויכוח חסר תוחלת וחסר סיכויים בין שני סמלים מזוהמי מדים וחסרי סימני דרגה ורס"ן הדור במדי א' זורחים של חיל-האויר המנצח. אפילו נקיטת השם המפורש קותי ואמירת "קותי שלח אותנו" לא עשתה רושם על הרס"ן. אלא שאז הציל חמור אחד המצב, ואף מסר את נפשו לשם כך.

“בוא נראה אם אנחנו משחילים אותו" קרא בחדווה אחד מקציני בח"א 5. “עוד לא יריתי כדור במלחמה הזאת" הוסיף.

כולם נענו בהתלהבות לאתגר והחלו לצלוף ואף לירות צרורות לעבר הבהמה החפה מחטא, ושכחו אותנו בלהט הציד. “הוא לא מת!” היו קולות "הוא עוד לא מת! כבר 200 כדורים הכנסנו בו והוא עוד לא מת!”

ניצלנו את ההזדמנות והסתלקנו משם עם שללנו, ואני לא יכולתי שלא להיזכר בקטע ההוא מחירבת חיזעה:

“- האַלחוטאי שלנו, שקיבל ,,חסל-לרבע-שעה”, סגר את מכשירו המאַווש, ובא אצלנו ופנה מיד אל שמואליק : ,,שמואליק אַתה יודע מה?'ּ' ואילו שמואליק מתהפּך על צדו ופונה אליו בהגבהת גבינים ואומר משפט אחד ככה: “ממ” ,,מה אתה אומר איזה כוח-חיים עצום יש לחמור." אמר האלחוטאי. ,,מה פּתאום?” אמר שמואליק. ,,אתמול דפקתי אחד בשלושה כדורים ולא מת.” ,,איפה דפקת לו?'ּ' ,,אחד פה בצואר, אחד כאן בראש מתחת לאוזן, ושלישי על יד העיין” ,,לא מת. המשיך ללכת." ,,עזוב. לא יכול להיות." ,,מה? אני אומר לך: זה היה אתמול. על יד המחנה. יצאתי לבדוק את הכלי. ראיתי אותו מסתובב לנו אצל הגדר. תיכף דפקתי אותו." ,,מאיזה רוֹחק זה היה?” ,,מכלום, מקרוב. איזה עשרה מטר, אּו ככה." ,,ולא מת“? ,,כלום. המשיך ללכת. אחר-כך נפל.” “אה!” ,,כשחטף בצואר הרים את הראש והביט. כבר נזל לו דם כמו מברז. אז מה עושה החמור הזה – חוזר ומתחיל לתלוש לו עשבים. החטפתי לו מתחת לאוזן והוא נתן קפיצה ונשאר עומד ומביט. לא, – זה כבר הרגיז. הרבצתי לו אל העין, מיוֹתר קרוב, והוא הלּך כמה פסיעות הלאה בעשב, ואחר-כך, לאט-לאט, בלי חשק, נפל והשתטח. יש לחמור כוח חיים עצום, מה?'ּ'

דבר לא השתנה, אם כן, לא המלחמה ולא האנשים, ואולי גם לא ישתנה. זה טבע האדם המחורבן.

כשהגענו לצומת הכניסה אל אל-עריש ננעל הגה הג'יפ הרוסי, הגאז-69, על סיבוב מלא שמאלה ולא הסכים לחזור. זה טבע הג'יפ הרוסי המחורבן.

 יד.

 הקשר הישיר לטווחים ארוכים באותם ימים נעשה באמצעות מכשיר בשם SSB שפעל בגלים קצרים. האלחוטאים שנאו אותו שינאת רצח כי הפעלתו היתה מסובכת יחסית. אני, כחובב רדיו, אהבתי אותו ונהניתי להשתמש בו. התוצאה הטבעית היתה שהאלחוטאים השאירו את האחריות עליו בידי. היה לי ברור כי כדי שהמכשיר יפעל כראוי עלי להקים לו אנטנה מתאימה על גג בנין הממשל (כך נקרא מעתה בנין המשטרה), וברירת המחדל היתה אנטנת דיפול. חישבתי את אורך המוליכים הדרושים לפי טבלת התדרים שלנו, ויצאתי לאסוף כבלים קואקסיליים ומבודדים מכמה רכבי שידור רוסיים נטושים שהיו בקרבת מקום.

מישהו הודיע כי כבר לא צריך לחבוש כובעי פלדה ובהקלה עצומה הסרתי את הקסדה הכבדה מראשי, אחרי כמעט כחודש שהייתה עליו. עם הכבלים הדרושים בידי עליתי על הגג והתקנתי את האנטנה. ירדתי חזרה לתחנת האלחוט לערוך כמה בדיקות, וגיליתי כי בחדר מהומה והתרגשות אדירות. “לחבוש מיד כובעי פלדה!” “מה קרה?” “ספינת מלחמה מצרית מתקרבת אלינו להפגיז אותנו!” תוך דקה התחיל מכשיר הSSB, שאיפשר קשר ישיר עם המטכ"ל ועם חילות האוויר והים, לעבוד במרץ רב.

מטוסי חיל האויר הופיעו והפציצו את האניה. כך עשו גם סירות חיל הים. אנחנו נרגענו קצת: האוניה לא מפגיזה אותנו. רק אז התברר כי זו היתה טעות בזיהוי. האניה היתה אניית ביון אמריקאית בשם "ליברטי" וגם היא הגיעה למקום בטעות. עד היום מופיעים בארה"ב כשני ספרים בשנה העוסקים בתיאוריות מזימה שונות ומשונות המסבירות מדוע התקיפה ישראל אנייה של בעלת בריתה והרגה כ 80 ימאים אמריקאיים. ומי יאמין כי הבלגן, אוזלת היד, המקריות, והמזל או ביש-המזל הם שם המשחק? אני עד.

ה-SSB שלנו הפך עכשיו לתחנה החזקה בסיני (לכל יתר המכשירים היתה אנטנת "שוט" נמוכה ולא יעילה ורק לנו אנטנת דיפול יעילה וגבוהה) ולכן גם למרכזיית הרשת. כל ההודעות עברו דרכנו. ולמחרת העברנו את ההודעה הבאה ממפקד פיקוד דרום לרמטכ"ל: "מאושר להודיעך שכוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ. כל סיני בידינו".

וכעבור ימים אחדים עלינו על אוטובוסים של אגד ונסענו הביתה.