נ.נ. ישן וספוטניק גם.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 24 במרץ 2013 ב-1Rover 12 tourer | תגובה אחת

ביום חורף גשום, באחת השנים שבין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים, התייצבתי בבה”ד 7, ממש מול שער יפו שבצריפין, לשרות מילואים.

באזני צלצלו מילות האזהרה של חיליק הרס”ר “מי שיגיע אחרי שמונה (בבוקר) ישאר בלילה לשמירת מאהל, אחרי תורנות המטבח שלו” ואי-לכך הגעתי בזמן, רגע לפני שחיליק ערך את מסדר תחילת המילואים שלו, שהפך חיש מהר לטקס השפלה למאחרים.

אחרי כן קיבלתי, כמו כולם, מדי ב’ מטולאים ומקומטים, מכנסיים קטנים עלי בשני מספרים וחולצה גדולה בשלושה, והלכתי למחסן, להצטייד. לא ארך הזמן וכבר הייתי באחת הרחבות שלפני כיתות הלימוד, מתקין את מכשירי הקשר שהוצאו מהמחסן על כלי הרכב שישתתפו בתרגיל. אלו מהם שייצגו פלוגות וגדודים זכו למכשירים מסוג GRC או PRC – אבל החטיבות, גם ל SSB. ולפני שנמשיך מילות הסבר אחדות על מכשירים אלו.

כולם נבנו בטכנולוגיה של שנות החמישים, דהיינו התבססו על שפופרות רדיו מיניאטוריות. מכשירי ה GRC היו משדרים\מקלטים (מקמ”ש) בתחום התדרים 30 – 54 מגה הרץ (תג”ם) שפעלו בשיטת אפנון התדר (F.M) וטווח פעולתם הרגיל היה עד האופק. ליתר דיוק, תקשורת יציבה ביניהם דרשה קו-ראיה. מכשירי ה SSB היו מקמ”שים בתחום התדרים 2 – 30 מגה-הרץ (ת”ג), ובשיטת איפנון SSB המחייבת דיוק ויציבות תדר במידה יוצאת דופן. בתיאוריה הם אפשרו תקשורת לטווח ארוך, בהחלט מעבר לאופק ולא מוגבלת בקו ראיה – אבל זאת בתנאי שנבחר התדר הנכון, שהיה תלוי בשעת היום ובמצב כתמי השמש. תנאי הקדם הללו היו מעבר להבנתם ותחום התעניינותם של רוב קשרי המילואים ששנאו את המכשיר שהשימוש בו כל-כך מסובך, וכמעט תמיד נשאר לכן כבוי בפינתו, עטוף בכיסוי הברזנט שלו.

שני המכשירים היו זקוקים לאנטנה גדולה למדי – על כלי רכב היתה זו “אנטנת שוט” – ומכיון שאורך האנטנה תלוי (הפוך) בתדר, היו האנטנות של מכשיר ה SSB ארוכות בהרבה מאנטנות ה GRC ואחת ממשימות הטכנאי שהרכיב אותם על כלי הרכב היה לדאוג לכך שלא יסתבכו זו בזו תוך כדי נסיעה, שלא לדבר על גרוע מכך.

גרוע מכך אמרתי?

ה-17 לספטמבר 1978 היה יום חשוב מאד. על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון התקבצו להם, מודעים מאד לחשיבות הרגע, ג’ימי קרטר נשיא ארה”ב, אנואר סאדאת נשיא מצריים ומנחם בגין ראש ממשלת ישראל לחתום על הסכם השלום בין ישראל למצריים, משננים בלבם מילים גדולות, היסטוריות, שעוד מעט יאמרו לעולם ולנצח.

באותה שעה עצמה, במעיין חרוד שבעמק בית שאן התכוננו אנו לצאת לעוד תרגיל קשר חטיבתי.

כלי הרכב זוודו וצויידו כבר שעות רבות לפני כן, מכשירי הקשר נבדקו והאנטנות נקשרו לנסיעה. המח”ט שלנו היה צעיר מאד, מח”ט גאון אמרו עליו, אחד שעוד יגיע רחוק (ולא ארך הזמן והוא הצעיד את חטיבתו למארב בלבנון או למערכה מיותרת אחרת שבעקבותיה בוודאי עלה לגדולה).

ובעוד השלושה ההם מתלבשים ומתכוננים לרגע הגדול בצד אחד של האוקינוס אסף, בצידו השני, המח”ט שלנו את כולם סביבו לתדרוך אחרון. זה היה תדרוך יסודי ומקיף שנכנס אפילו לזעיר שבפרטים. המח”ט פרש לפניו מפה גדולה של האזור ודרש מכולם ריכוז מוחלט. כדי להשיג אותו ציווה על נהגו להדליק את האורות הגדולים של הנגמ”ש ולהדמים את כל המנועים. במשך שעתיים דרש ודרש ואז הניף את זרועו אל-על ופקד: אחרי!

אבל הנגמ”ש שלו\שלנו לא התניע. האורות הדולקים כילו את המצבר. פרצה מהומה קטנה בה גיבור עצות אחד רמס את רעהו. בשדרת המסע התערער הסדר הטוב – הכל התחרו מי יתקרב ראשון לנגמ”ש המח”ט התקוע ולמי יש כבל התנעה יותר גדול. בלהט התחרות טעה מישהו בחיבורים ושרף את האלטרנטור של נגמ”ש המח”ט. בסופו של דבר הוחלפו המצברים הריקים במצברים טעונים מנגמ”ש אחר והשיירה בכל-זאת יצאה לדרך, כשבראשה הנגמ”ש הנכה, חסר הטעינה.

המח”ט ישב על כיסאו הגבוה, בצד הנהג, ודיבר באפרכסת מכשיר הקשר. הוא נהג, תמיד, להשליך את האפרכסת לאחוריו כשסיים לדבר, כאילו אין מחר. תפקיד הקשר, או הטכנאי, שהיה תמיד חלק מצוות הנגמ”ש, היה ללכוד את האפרכסת במעופה ולהחזירה למקומה, ולהגיש אותה שוב לידי המח”ט כשירצה שוב לדבר.

בבית-שאן, באותה שעה, הגיעו ההכנות לטקס לשיאן. כל תושבי בית-שאן התקבצו איש סביב טלויזייתו כדי לראות את בגין אלילם ואת דוד לוי נציגם מגיעים לפיסגת חייהם. ובעוד שלושת הגדולים עולים על מדשאת הבית הלבן הגיע הנגמ”ש שלנו לפאתי בית-שאן והמחט סיים את דבריו וכהרגלו השליך את המע”ד שלו מאחורי כתפו. ספקטור הקשר ואני הטכנאי זינקנו זה מול זה לקלטה, כמו שני שוערים שהידים, והתנגשנו זה במצח זה. בדיוק אז הגענו תחת קו המתח הגבוה המזין את העיר בחשמל. רגלו של ספקטור הסתבכה בחבל הקשירה של אנטנת ה SSB וזו ניתרה מקישוריה, הזדקפה מלוא אורכה ופגעה בקו המתח הגבוה. ברק כחול נראה ורעם מיידי ואחריהם קול דממה דקה. האנטנה נגדמה, ה SSB נשרף ואנחנו ניצלנו, כנראה, רק בזכות מפסק פחת בחוות השנאים של חברת-חשמל. אבל בית שאן נשארה עוד שעה ארוכה בחושך, בלי no more war, ובלי no more blood shed.

תושבי בית שאן יצאו קודרים מבתיהם והתייצבו משני צידי הרחוב הראשי בעוד השיירה שלנו עוברת בו לאיטה.

זו לא הייתה הפעם היחידה בה הפיק ה SSB סיפורים מופלאים, אך הבה נחזור לסיפורנו זה.

בבה”ד 7, בינתיים, נמשכו ההכנות לתרגיל הקשר. האלחוטאים ניגשו למחסן כדי לחתום על ציוד הקשר ולהביאו משם אל כלי הרכב כדי שהטכנאים ימתקנו אותו עליהם, כפי שנקראת הפעולה בעגה הצבאית.

המרחק בין המחסן וחניון הרכב היה כמאה מטר, מכשירי הקשר מסורבלים וכבדים, והאלחוטאים בחרו בדרך מקורית סוף הדרך לגרירתם מהכא להתם: הם אחזו בפתילי המכשיר כמו שאוחזים ברצועת כלב, והניחו למכשיר האומלל לקפץ אחריהם על הקוצים ועל האבנים. איש לא היה שם לא למנעם מכך, לא לספק להם ציוד גרירה, או לפחות להסיע את כלי הרכב למחסן ולערוך את ההצטיידות לידו. דקות אחדות אחרי שסיים להטיל את מוראו במסדר הבוקר נסע חיליק לעסקיו, רק כדי לחזור בערב ולערוך מסדר נוסף.

התקנת מכשירי הקשר על כלי הרכב הסתיימה רק בחשכה ואני נשארתי לישון בנ.נ של התותחנים, אליהם צוותתי. היציאה לשטח נועדה להתרחש מוקדם מאד, בטרם שחר, ולא היה טעם לצאת מהבסיס מאוחר ולחזור כה מוקדם.

בלילה ירד גשם חזק, דופק על יריעת הברזנט שחיפתה עלי ועל מכשירי הקשר. הנ.נ. היה ישן מאד, מעודפי מלחמת העולם ומלחמת השחרור, עם מנוע בעל ראש שטוח שמעליו מתנוסס פילטר שמן שחור, ממולא בשמן. חלודה בצבצה מתחת צבע החאקי המתקלף שלו.

“כולם לקום” הכריז חיליק קורע חלומות ומפר שלווה מדומה. בחוץ עוד היה חושך, וקר ורטוב. מישהו כבר חילק תה דלוח מסיר אלומיניום גדול, ואחרים עמדו על יד הגדר והשתינו. קציני התותחנים אליהם צורפתי באו וטיפסו בכבדות על הקומנדקר. לאחד מהם היתה מפה ודף הוראות והוא אמר שעליהם לתפוס עמדה בסביבות בית-נבאלה, באחד השדות, להרים אנטנת ספוטניק ולנהל דרכה את המלחמה.

גם הנהג הגיע, התיישב ליד ההגה וניסה להניע. הסטרטר יבב ממושכות ממושכות, אבל הנ.נ. הישן לא התניע. “פמפם בגאז” יעץ אחד הקצינים “זה הציף, לחץ על הגאז עד הסוף” אמר אחר. “נתת צ’וק?” שאל השלישי “עשיתי הכל” אמר הנהג בקול עייף. “נצטרך להחליף רכב” אמר אחד הקצינים לחרדת לב הטכנאי שיצטרך עכשיו לפרק ולהרכיב את הציוד מהתחלה על נ.נ. אחר. “אולי יוותרו עלינו?” קיווה קצין אחד בקול.

הטכנאי החליט לעשות מעשה ופתח את מכסה המנוע.

ומה ראה? כל אחד ממצתי הרכב שכן בתוך גומה קטנה במרומי הראש השטוח. וכל אחת מהגומות הללו היתה מלאה וממולאה במים, מי הגשם שירד בלילה, ואולי גם קצת מים מהלילה הקודם. גם המצתים עצמם היו לחים ונוטפי מים. לא היה סיכוי בעולם שהרכב יתניע כך, כי המים מקצרים את פולס המתח הגבוה, ומדבירים את הניצוץ.

אחד הכלים החשובים ביותר בארגזו של טכנאי קשר הוא מטלית בד יבשה. למעשה הדבר היחיד שפקודות הצבא מתירות לו לעשות, לטכנאי דרג ב’ בשטח, הוא לנגב את מכשיר הקשר מאבק במטלית יבשה.

ברגע ההוא הצילה המטלית היבשה את המצב: אחרי שנשאבו המים מגומות המצתים היא ניגבה אותם בקפדנות עד שהכל היה יבש-יבש. אז התניע הנ.נ. הזקן בקלילות ומפקדת התותחנים יצאה לדרך.

–

ברית-המועצות שגרה לחלל את ספוטניק 1 , הלווין הראשון, ברביעי לאוקטובר 1957. ואף כי היה זה לווין פשוט ביותר הייתה לו חשיבות עצומה והשפעה אדירה. הוא החל את עידן החלל ואת המרוץ לחלל גם יחד. מסלולו הנמוך גרם לכך שהוא נראה מכל פינה בכדור הארץ, כולל ארצנו הקטנטונת – במו עיני ראיתי אותו חולף בשמיים, לפנות ערב ובלילה.

ספוטניק היה אז שיא הטכנולוגיה, שיא המדע, שיא התחכום. וכזאת היתה גם אנטנת יאגי. האנטנה הזאת הומצאה אמנם עוד בשנת 1926 על ידי היפני אודה אבל נקראת מאז דווקא על שם האסיסטנט שלו מר יאגי.

בעוד שאנטנת שוט רגילה, שנראית פשוט כמוט מתכת זקור דק וגמיש, קורנת לכל עבר במידה שווה, הרי אנטנת יאגי מרכזת את הקרינה שהיא משדרת לאלומה צרה, ולכן עוצמת השידור באלומה הזאת גדולה בהרבה מהעוצמה שאנטנת שוט היתה משדרת לאותו כוון. אם, בנוסף לכך, מעלים את האנטנה למרומי מגדל או תורן, הרי מתרחק גם האופק שלה וטווח הכיסוי שלה איתו.

גירסה מתוחכמת עוד יותר של יאגי היא אנטנת Quad.

ואם מצרפים לה תורן טלסקופי מתקפל, היכול להעלותה למרומים מקבלים את מה שהיה ידוע בצה”ל כאנטנת ספוטניק – אנטנה מתוחכמת מעידן החלל.

–

בשבע בבוקר הגענו לגבעה בשדות בית-נבאלה. האדמה היתה ספוגת מים, מחותלת ערפילים. השמש הסתתרה. מפעם לפעם טפטף גשם, רוח קרה נשבה.

מתחת לחופת הברזנט שסגרה היטב מכל צדדיה על הנ.נ. התכרבלו הכל בשמיכות ב’. מישהו הוציא מבער זעיר והרתיח מים לתה, ומישהו אחר הוציא חפיסת קלפים.

“אני מחלק” הודיע סרן אחד גבוה ומקריח, ג’ינג’י לשעבר. ראיתי שניצוץ נדלק בעיני הנוכחים, וגם בעיני הנהג שהצטרף אליהם.

“מה עם בדיקת קשר, עליה על הרשת?” שאלתי ולא נעניתי.

הפעלתי את המכשירים, נטלתי את דף הוראות הקשר וניסיתי ליצור קשר. כלום. איש לא שמע אותי ואני לא שמעתי איש. מה עושים? לא נותר עוד ספק – הגיע שעתו של הספוטניק!

“בואו נעלה את הספוטניק” אמרתי לחלל הנ.נ. שהחל רוחש פעילות. לא היה תגובה, איש בכלל לא שמע מה שאמרתי ולא התייחס לדברי. קלפים הותזו עכשיו למרכז המעגל, וקלפים התעגלו כזנב טווס בידי השחקנים.

זו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בערכה הזאת, שדמתה לי ברגע ההוא לרהיט מסובך מ”איקאה” ללא הוראות ההרכבה. טלטלתי את השק הכבד החוצה, אספתי את כל היתדות, החוליות, הכבלים וחוטי הקשירה והחלתי לפתור את הפאזל הענק לבדי, נרטב והולך, הולך ונרטב.

לאט לאט הלכה האנטנה ולבשה צורה, אפילו הצלחתי לייצב בכוחות עצמי את התורן הגבוה ולהפנות את האנטנה לכוונו המשוער של בה”ד 7. חזרתי לתוך הנ.נ. וערכתי בדיקה קצרה של יג”ע שהראתה כי האנטנה תקינה. ביצעתי בדיקת קשר – ויש! האנטנה הוכיחה את עצמה.

הפשלתי את קצה הברזנט והצצתי החוצה. קרן שמש ראשונה הפציעה מעל הרי המזרח. ולא רק זאת – שיירת כלי רכב נראתה משרכת דרכה אלינו. יצאתי אליה.

זו הייתה חבורת הפיקוד העליון של חיל הקשר שבאה, ב”לארקים” וב”דוכסים” הצמודים, לבחון את הצלחת התרגיל וביצועי המתורגלים. המכוניות נעצרו ליד הנ.נ. ומתוכן יצאו מפקד חיל הקשר, מפקד בה”ד 7, קציני הקשר הפיקודי והחטיבתי ועושי דברם. בתוך הנ.נ. המשיך המשחק בלהט הולך וגובר, ואיש לא שם ליבו לשיירה שהגיעה.

הקודקודים הסתדרו במעגל סביב האנטנה השגיאה ומפקד בה”ד 7 הסביר להם ביסודיות את עקרונות פעולתה ומעלותיה. מפקד חיל הקשר שאל מי הרים אותה ואני אמרתי אני. “הלולאה התומכת את הפתיל הקוקאקסיילי צריכה להתחבר משמאל לימין ולא מימין לשמאל” הפטיר ביבושת. כל הקצינים נדו בראשם בהסכמה, חזרו לרכביהם והפליגו למרחקים.

“אס!” שמעתי את הג’ינג’י לשעבר צוהל ממעמקי הנ.נ. “דפקתי אותכם!”