מאי
05
תגיות
26-453 חוזרת מן המתים: פרק מאה ששים ואחד, הנשם ב’.
בשנת 1947, שנת המודל של 26-453, ערכו מהנדסי רובר שינוי גדול בתצורת הנשם של מנועי 4 צילינדרים, והביאו אותם למצב של נשמי מנועי ה-6 צילינדרים מהשנים הקודמות. כך זה נראה עתה:
סוג זה של נשם נקרא “צינור סחיפה” (draft tube) ועקרון פעולתו הוא כדלקמן:
בזמן נסיעה סוחף האויר הזורם מתחת לצינור את האויר שבתוכו ויוצר על ידי כך יניקה. היניקה גורמת ליצירת זרם אויר טרי ונקי ממסנן האויר אל תוך מכסה השסתומים, משם לחלל המנוע והחוצה דרך צינור הסחיפה. שימו לב לכך שתפקיד הצינור המחבר את מכסה השסתומים עם מסנן האויר התהפך עכשיו: הוא יונק אויר מהמסנן, ולא פולט גאזים אליו. כמובן שהחלפת גאזי הפליטה באויר נקי מגינה על המנוע מהווצרות sludge. וכמובן שעם גאזי הפליטה נפלטים גם רסיסי שמן ואדי דלק, ולפעמים אף יותר מכך – אל תחתית הרכב, אל העולם הפתוח – ולפעמים גם על קרחתו של בן–ארי.
חסרון בולט של מערכת זו הוא שהיא פועלת רק בשעת נסיעה, ופועלת היטב רק בנסיעה מהירה. לכלי הרכב התקועים בפקקים לא תבוא ממנה הישועה. חסרונות אחרים הם נטית הצינור הזה להיסתם בתנאים שלהם חשופים בראש ובראשונה כלי רכב צבאיים: קרח, מיים, בוץ.
צינור סחיפה הותקן בשעתו בכלי רכב אנגליים רבים אחרים, למשל טריומף TR2, ורבים מכלי רכב אלו סבלו מנזילת שמן חזקה דרכו, בפרט אחרי מילוי שמן.
הסיבה לכך ברורה למדי: השמן ממולא דרך מכסה השסתומים העליון, וזולג למטה, לכוון אגן השמן, סמוך למכסי השסתומים הצדדיים. אם כמות השמן שמולאה גדולה מהכמות הנומינלית (ובטריומף, מסתבר, מספיק שתהיה גדולה מחצי מהכמות הנומינלית!) חלק ממנו ידחף החוצה דרך הצינור הנ“ל, ואתם יודעים על הראש של מי…
מספיק להציץ בתמונת מנוע הטריומף כדי להבין את מקור הבעיה:
ואמנם, צינור הנשם ממוקם נמוך מדי. ניתן גם להבחין במאמץ של טריומף לתקן את השגיאה, על ידי עיקול צינור הנשם כלפי מעלה בטרם יחזור וישתפל כלפי מטה.
גם ברובר ניתקלו באותה בעיה וניסו לתקן אותה, אבל במנועי 6 צילינדרים בלבד, ובאופן דומה. כך נראה צינור הנשם של רובר 16 מודל 47 (בניגוד למודל 46 שהוראה בפרק הקודם):
משתמשי טריומף אחדים החליטו להתעלם מנושא האורגינליות ולפתור את הבעיה על ידי שינוי דרסטי במיקום הנשם: במקום לחבר אותו נמוך לבית הארכובה העבירו אותו למעלה למכסה השסתומים:
ויש אשר הגדילו לעשות ושילבו בו מיכל איסוף לשמן הנפלט – והקץ לזיהום!
ישנם גם משתמשי רובר P2 אחדים שהעדיפו ניקיון על מקוריות ונקטו בשיטות ובשינויים דומים:
כאן הורכב מכסה השסתומים הצדדי הפוך, כך שפתח הנשם פונה כלפי מעלה ולא כלפי מטה. צינור הנשם חובר למסנן האויר. מה שהושג למעשה הוא ויתור על רעיון צינור הסחיפה, ושאיבה מוגברת דרך הקרבורטור (שכאמור לא פועלת כשהמנוע בסרק).
כמות השמן הנומינלית שיש למלא בה מנוע של רובר 10 היא 8 פינט אנגליים שהם 4.5 ליטר. יצקנו למנוע גלון אמריקאי אחד של שמן שהם כ 3.8 ליטר. וזה עדיין הגדיש את הסאה…
אגב, שני מדי גובה השמן שבמכונית, החשמלי והידני (dipstick) כאחד, הראו F ולא פחות, אף כי לכאורה המנוע הושקה רק ב 85% מהכמות המירבית המותרת.
ולסיום, כמה מילים על נשמים מודרניים.
בזמן מלחמת העולם השניה היתה חטיבת קדילק של ג‘נרל מוטורס אחראית על ייצור ופיתוח מנועים לכלי רכב צבאיים. מהשטח הגיעו כל הזמן תלונות על צינור הסחיפה ומגרעותיו. וכך הומצאה בקדילק שיטת איוורור חדשה, עם שסתום מתוחכם, המחבר את חלל המנוע עם סעפת היניקה. כלומר לא לפני הקרבורטור, כפי שראינו עד עכשיו – אלא אחריו.
כמו קודם, חלק מהאוויר שעובר את מסנן האוויר מופנה למכסה השסתומים ומשם לחלל המנוע – וממנו, דרך השסתום, נשאב אל סעפת היניקה. שסתום ה PCV מבטיח שהזרימה תהיה תמיד בכוון הנכון, וכמו כן הוא מגן על חלל המנוע מפני התלקחות במקרה של תקלה בשסתומים או במערכת ההצתה. לטפטוף השמן דרך הצינור הגיע קץ.
השסתום הותקן בכלי רכב צבאיים אך לא באזרחיים. בראשית שנות החמישים, עם התרבות כלי הרכב שבידי הציבור, גילו חוקרים כי חלק ניכר מהערפיח (smog) בערים גדולות נוצר מהגזים שפולטות מכוניות, ובעיקר מהגאזים הנפלטים מצינור הסחיפה!
ובינתיים, יחד עם העלמות הסוסים ובני מינם מהרחובות, השתנו גם הנורמות. נשים אלגנטיות חדלו לחרבן על רצפות של אולמות נשפים. יצרניות הדיאודורנט החדירו למוח הציבור כי ריח הגוף דוחה – שלא לומר ריח דלק ומוצרי שריפה. מכוניות נוטפות שמן ופולטות ענני עשן מזהם ורעיל לא נחשבו יותר למשהו טבעי שאפשר להשלים איתו. וכך נוצר לחץ גדול על יצרני המכוניות להתגבר על המטרד הנקרא צינור סחיפה ולמצוא לו תחליף מוצלח יותר. הלחץ הציבורי הפחיד וקדילק החליטה, במהלך מתוקשר, לתרום את זכויות הייצור של השסתום שהמציאה לאיגוד יצרני הרכב האמריקאי – ללא תמורה. האיגוד מצידו החליט להפוך את שסתום ה PCV לציוד חובה במכוניות חדשות.
באופן אירוני דווקא זה קומם את הציבור. הטענה היתה כי אם ההתקן היה ידוע במשך זמן כה רב, וכל חברות הרכב בחרו שלא להשתמש בו – סימן שהם רקמו קנוניה כנגד הציבור, ומי יודע אילו קנוניות נוספות הן רוקמות ביניהן. ההאשמות התגלגלו למשפט בו זוכו לבסוף החברות מאשמה, אך הסכימו להמשיך ולפעול במשותף כדי להפחית את זיהום האויר הנוצר על ידי כלי רכב.