יוני
20
תגיות
באמבטיה אל הסלמון המלכותי ד’.
י.
“הנה כי כן” – כפי שנהג אהרון אמיר המנוח לתרגם את הביטוי האנגלי well – אנחנו שוב באיזור תעשיה. תעשית דייג הנופש האמריקאית, אחות לתעשיית הגולף, הטניס, הויטמינים, הפלסטיק…
מאות, אם לא אלפי ספינות דייג, ומאות, אם לא אלפי קבוצות של “דייגים” שבאו לשכוח את הצרות, למלא את מצוות go fishing.
הראו לנו את הספינה שלנו, ועלינו על סיפונה, כבר כושלים מחוסר שינה ומ hang over אכזרי.
צוות הספינה מנה שניים: רב החובל, במדיו החגיגיים, ונער סיפון. הציוד של רב-החובל כלל מערכת סונר משוכללת שלא רק מאתרת את להקות הדגים מתחת למים, אלא גם מודדת את עומקן המדוייק.
הציוד של נער הסיפון כלל נבוט:
על מעקות הסיפון, סביב סביב, היו כנים לחכות:
החכות והפתיונות כבר חוברו אליהן, מוכנים לפעולה.
הפלגנו. אנחנו ועוד מאתיים ספינות דומות:
ועד מהרה החלו תנודות הגלים לתת את אותותיהן בחבורה הדוויה שעל הספינה. אנשים החווירו, נהיו ירוקים, עיניהם תועות ומחפשות את השירותים. נער הסיפון המתורגל הצביע על המעקה שעל הסיפון. הקורבן הראשון היה ג’יי ג’יי, ששתי דקות אחרי ההפלגה כבר כשל, נתמך בידי הנער, אל המעקה וגחן עליו שעה ארוכה, רועד ונואק ומבקש את נפשו למות.
אחרי שהתרוקן לגמרי, וכבר לא היה לו מה לפלוט אם כי רצה עוד – החזיר אותו הנער לבטן הספינה, לבית-החולים הזמני שהוכן מראש למקרים כאלה, שם רבץ גמור לגמרי, מחוסל. שמעתי פעם כי העקרון העומד מאחורי הדיקור הסיני הוא כי אדם אינו יכול לחוש שני סוגי כאב בעת ובעונה אחת. לכן דקירת מחט יכולה למסך כאב של ניסור רגל, למשל. באותו רגע הבנתי גם למה התכוונה אישתו של ג’יי ג’יי כששלחה אותנו למסע הדייג: אין ספק שברגע ההוא שכח את כל צרות הפרויקט והן היו לו כלא היו.
מנהלי הפרויקט שוכחים את הצרות
בזה אחר זה הצטרפו רוב הנוסעים לג’יי ג’יי על ערש דוויו.
אבא של פרופ’ ברקס, rent-a-tech ודייג לא מזוהה בבטן הספינה.
על סיפון נשארנו רק הנער, ג’ודי ואני.
הקפטן הודיע כי גילה בסונר להקת סלמון מלכותי בעומק 15 רגל. הנער הורה לנו לשלשל את קרסי החכות שלנו לעומק זה, ובעצמו הלך סביב הסיפון סביב ושלשל למים את חכות יתר המשתתפים, שסבלו פסיבית או אקטיבית בבטן הספינה, לא מסוגלים לראות את הים עולה ויורד סביבם, כמו שרואים מן הסיפון.
כך גם התנהלו הדברים ביתר הספינות שמסביב:
והנה התגלתה התרגשות סביב אחד המצופים המחוברים לחוט החכה: החכה של ג’ודי!
ג’ודי זינקה ממקומה, בריאה ואיתנה, אחזה בחכה ושלתה את הדג, כשהנער מסייע בידה:
הדג הגדול והחזק לא מוותר בקלות, נאבק ומפרפר, הוא כבד וקשה להרים אותו, אך זה לא עוזר לו ושלא בטובתו הוא מגיע לסיפון. שם כבר ממתין לו הנער עם הנבוט והולם בו בחזקה על ראשו, ואחר משסף אותו ומשליך את קרביו (פרט לביצים – אם זו נקבה) לים.
לרגע הזה חיכו השחפים:
והם עטים, בצווחות ושריקות על השלל ותופשים אותו בעודו באוויר.
אחת אחת מתעוררות החכות ומבשרות כי עוד דג עלה בהן. הנער מכריז זאת בקול רם ומזמין את ‘בעלי’ החכה לעלות ולשלות את הדג במו ידיו, אך כמו שנאמר על אברהם אבינו ויצחק בנו ברגע חשוב בחייהם: הם כואבים, ואינם מסוגלים לזוז ממקומם.
נער הסיפון מוותר ושולה את כל הדגים בעצמו. עד מהרה נמלאה המכסה – שני דגים לאדם, כולל הקפטן ועוזרו. הנה מוטלות גופותיהם, בשורה ארוכה-ארוכה:
זהו. המשימה הושלמה. הקפטן מפנה את הספינה חזרה לנמל וכמוהו עושים עוד קפטנים מסביב:
יא.
אחת התכונות המופלאות של מחלת-הים היא שברגע שדורכים שוב על היבשת, בו ברגע, היא חולפת ואפילו נשכחת. ג’יי ג’יי ירד מהספינה מאושש וניסה למצוא ניסוח קולע לחוויה, כותרת טובה למצגת אולי, או ‘בולט’ לעניין, שלא יתכחש לאמת – שהיה זוועה – ועם זאת יציג זאת באופן חיובי וקונסטרוקטיבי, עם חיוך ועם תקווה לעתיד.
חזרנו לאמבטיה עם ששת דגינו המתים ויצאנו בדרך הארוכה הביתה. ג’יי ג’יי ובוב נרדמו מיד, ואני שקעתי בהרהורים: מה לעשות עם הדגים? אין לי מושג איך מכינים דגי סלמון מלכותי טרי מהאוקיינוס, אחד המעדנים המשובחים שיש – בתנאי שהוכן כהלכה!
לפנות ערב חזרנו לבלוויו. כשהורדתי את ג’יי ג’יי בפתח ביתו, מנשק את אישתו, מבשר לה בהתלהבות שהיה נפלא, משהו מיוחד, ומציג בגאווה את שללו – עלה רעיון בדעתי. נסעתי ישר אל בית שכנינו, ההורים של ג’ני, ודפקתי בדלתם עם שני הסלמונים המלכותיים הענקיים בידי, והצעתי להם שנכין ארוחה משותפת ונאכל אותם יחדיו.
כעבור שניות אחדות של תדהמה ומבוכה התחלפה הבעת פניהם להתלהבות.
סיפרתי בקצרה איך זכיתי בדגים ושאין לי מושג איך מכינים אותם, ושחזקה עליהם, כבני המקום, שהם יודעים גם יודעים. ואכן, הם ידעו והיה להם כל הציוד הדרוש לדבר.
כשישבנו יחד, שתי המשפחות, לשולחן, על מרפסתם הרחבה, בערב הקיץ היפה מול האגם, עם תירס וסלט חסה גדול ושני סלמונים צלויים לתפארת – חקרו אותי בעדינות ההורים של ג’ני מה מעשי בארצם.
סיפרתי להם על הלייזר הכחול-ירוק ועל המכה השניה ועיניהם התרחבו בהערצה. בבת אחת הפכנו לחברים בנפש, וכשעזבנו הם עמדו סביב האמבטיה הפורשת למרחקים ובכו בדמעות אמת.
יב.
רגע, אז מה קרה עם הלייזר, ועם הפרויקט – אתם שואלים.
הצלחנו. באמת הצלחנו. הניסוי הממושך הניב את התוצאות המקוות. אפשר לתת אחריות לחמש שנים בחלל – עד כמה שהדבר נשמע מטורף. בכינוס הסיכום של הוועדה המפקחת לא רק שלא שיסע היו”ר, קולונל בנדיקט, את המצגת אלא ניגש אלי לאחריה, לחץ את ידי ואמר on record שעכשיו הוא מאמין, ושיבח את העבודה הטובה. ועליכם לדעת כי בנדיקט הוא מקנזס, המדינה שסיסמתה היא show me.
השבתון הסתיים ואני חזרתי ארצה, אבל החברה זכתה בפרק ההמשך של הפרויקט, בתקציב ענק ובעתיד מבטיח. ג’יי ג’יי ובוב היו על הסוס.
אבל כשחזרתי לשם לביקור כעבור שנתיים מצאתי את הכל שומם כמעט, ואת אלו שנותרו מסתובבים אבלים וחפויי ראש.
“מה קרה?” שאלתי.
“מישהו המציא את לייזר היאג שאוב הדיודה” היתה התשובה, “והסוכנות למחקרי בטחון מתקדמים חושבת כי הוא פתרון מוצלח יותר, ושתוך שנתיים יהיה מוכן מבצעית”. אי-לכך קטעה הסוכנות את המשך פיתוח לייזר הכספית ברומיד והפסיקה את הפרויקט.
שלושים שנה עברו מאז. גדודים של מפתחים עבדו ועובדים על הציפור ההיא באוויר, על הציפור בחלל – והיא עדיין לא שם…
