אוגוסט
29
תגיות
ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ
“וה’ ברך את אחרית־איוב מראשיתו ויהיו לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות: ויהי לו שבעה בנים ושלוש בנות: ויקרא שם־האחת ימימה ושם האחת קציעה ושם השלישית קרן הפוך: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם”
מאז שהצטרפו השוודים לקהילת ה”אמריקן קולוני” מנתה זו 130 נפש, מהם 40 ילדים, שרובם לא ידעו מילה אנגלית אחת. אבל המצטרפים הללו, אנשי עמל חרוצים ומיומנים במלאכות בסיסיות העלו את הקהילה על הדרך לשגשוג כלכלי. על שטח האחוזה הנרחב הם גידלו ירקות, חזירים, עופות ובקר. הם יסדו מחלבה, גדלו תבואה תפוחי אדמה ושתלו עצי זית בעודם מזמרים המנונים – הנוסח שלהם ל”לא שרתי לך ארצי”. את החיטה דשו במכונה ומכרו לחרדים, שנזהרו כנראה מחיטה רווית טל שנדושה ע”י בהמות, כמו שהיה עד אז נהוג בארץ ולא התאימה ל”מצה שמורה”. הם שתלו גפנים וייצרו יין. הם יסדו נגריה שבנתה ארונות, טוו, סרגו, תפרו שמלות וחליפות, עסקו בסנדלרות. הם יבאו משבדיה מכשירים ומכונות שלא נמצאו עד אז בארץ, אפו עוגות ורקחו ריבות – הכל למכירה. הנפחיה שייסדו פירזלה את סוסי חיל הפרשים התורכי – ומתחילת המאה העשרים הפך הבית הגדול, בעונת הצליינות, גם למלון אורחים.
בין המצטרפים משוודיה – ואנו פוסעים כאן צעד נוסף לקראת הרובר – היה נער בשם הול לארס (להלן “לואיס”) וארבעת האחים – ילדים – לינד. החל בשנת 1897 היו כל אלה מעורבים ביסודה של מעבדת הצילום של הקיבוץ.
בסמוך לכך הצטרף הגרמני הצעיר פרדריק וסטר לקהילה, ועד מהרה התארס לברטה (ביתה של אנה, המנהיגה) – אף כי עקרונות הקהילה אסרו על הנישואין (וזה כל-כך מזכיר את דגניה, שאסרה על הולדת ילדים ובסמוך לכך נולד משה דיין למנהיגי הקיבוץ). המוהר של וסטר כלל חנות מזכרות לתיירים, חנות מפסידה אמנם, אבל במיקום מעולה – צמוד לשער יפו ו”לגרנד הוטל”, בתוך העיר העתיקה – מלכודת התיירים המושלמת. ומעכשיו כללה החנות גם את מוצרי ה”אמריקן קולוני” ועסקיה החלו לשגשג. השלט על החנות אמר: “וסטר – ושות’, חנות המושבה האמריקאית״. ב-1910 כבר העסיקה החנות שבעה עובדים והפכה לצינור העיקרי דרכו הופצו מוצרי מעבדת הצילום של הקיבוץ.
ועדיין, עם המעבר ההדרגתי מציפיה לגאולה לעסק, לא הפסיקה הקהילה לעשות צדקה. כל צהריים השתרך תור של רעבים בפתח מטבחם, לקבל צלחת מרק או נזיד – צלחת מכל אשר הכינו האחיות לעצמן. גם בית הספר הרחיב את פעילותו הן לילדי הקהילה והן לתלמידים מן החוץ. אחרי הלימודים השתלבו הילדים בעבודות המשק (כמו בבתי הספר החקלאיים ובקיבוצים מאוחר יותר).
חלק מהשוודים החלו לחוש כי הם מנוצלים, אבל העזיבה לא היתה פשוטה – כמו בקיבוצים בימים יבואו, העוזב עזב בידיים ריקות, כותנתו לעורו. גם “כור היתוך” היה שם: הגב’ ספפורד אסרה על השמוש בשפה השוודית! (האם היה זה בשל היותה ילידת נורווגיה? הנורווגים והשוודים היו מסוכסכים מרות בזמן ההוא (ועקבות המרירות הזו נשארו עד היום).
מבקרים משוודיה נדהמו לגלות כי ילדי הקהילה השוודים אינם יודעים שוודית. אולוף לארסון, מנהיג השוודים, נודה מהקהילה, הורחק לפחון בירכתי הנחלה ונאסר עליו לראות את אישתו וילדיו. הוא נפטר ב 1919.
אנה שקדה, נוסח טיראנים מאז ומעולם, על מראה העיניים של קהילתה. אי לכך גם צינזרה כל מכתב שאחד מאנשיה ביקש לשלוח. וכמובן, הפעילה רשת של מלשינים שהסגירו כל סוטה או מי שנחשד על ידם כסוטה. קיום יחסי מין היה בראש רשימת הסטיות: גברים ונשים התגוררו בנפרד. במשך הזמן קיבלה אנה מסר מאלוהים המרכך תקנה זו – בתנאי שהיא תקבע מי מתחבר עם מי. הראשונה ליהנות מהיתר זה היתה ברטה ובהמשך גם גרייס, הבת הצעירה של אנה שנישאה לג’ון וויטינג, שהיה “משום מה” עתיד לרשת ירושה הגונה.
“מבול” חתונות שטף את הקהילה אחרי החתונה הראשונה, ולענייננו – כל עובדי מעבדת הצילום הצעירים היו בין המתחתנים. כשברטה ילדה את בנה הראשון התקבל מאלוהים מסר נוסף: ניתן לשמור על בריאות העולל בעזרת רופא. לאט לאט החלו האיסורים הישנים שחלו על בני הקהילה להתפוגג וסימל אותם מגרש הטניס החדש שנוסף לאחוזה, כמו ההיתר לרכב על אופניים.
לירושלים העותומנית היתה הקהילה לברכה, והם היו בקשרים מעולים עם השלטונות בה. לבקשתם הפכה ברטה למנהלת בית הספר הראשון והיחיד לבנות מוסלמיות (!). ביזמתם ובניהולם הוקמה רשת הטלפונים הראשונה בירושלים, הובא מכבש הדרכים הראשון לירושלים. הם היו הראשונים להתקין רשתות כנגד יתושים בחלונותיהם. בעיקבותם הלכה כל העיר – ומספר קרבנות המלריה בה ירד פלאים, מה שהביא לגידול באוכלוסיה!
תרומת ה”אמריקן קולוני” לתושבי ירושלים הגיעה לשיאה בשנות מלחמת העולם הראשונה, שנות הרעב הגדול בארץ. בעזרת כספי ידידיהם באמריקה פתחו מטבחי מרק שהאכילו עד 6000 נפש ביום. בתי החולים של המיסיונים השונים נעזבו ולבקשת ג’מל פחה הופעלו מחדש על ידי חברי הקהילה, שטיפלו בפצועים (ואף את המתים הביאו לקבורה) למרות היותם חסרי כל הכשרה רפואית.
אחרי המלחמה פנו השלטונות הבריטיים לברטה ובקשו ממנה לסייע בשיקום. היא אירגנה רשת של 800 רוקמות ותופרות וסיפקה כך תוספת פרנסה למשפחות העניות. במובן מסויים זה היה הגלגול הראשון של “משכית”. היא גם היתה ממארגני המחלקה הראשונה לעזרה סוציאלית בירושליים, והביאה אליה את מכונת הרנטגן הראשונה.
אבל עוד – והנה אנו מגיעים לרובר.
אחרי המלחמה התאוששה התיירות לירושלים והתעצמה. גם בית המלון וגם חנות המזכרות שגשגו. החנות הרחיבה את עסקיה, והחלה למכור מכשירים למשק הבית – וחלקי חילוף למכוניות!