אוגוסט
30
תגיות
התרוששות – 26.
פרק עשרים־וששה: ג‘ני
1.
יעל נסעה בבוקר, ועד הצהריים עוד התאפק. אבל אז כבר לא היה יכול יותר וצלצל לג‘ני. “מתי אפשר יהיה לראות אותך?“
“אני לא חושבת שאני אהיה פנויה בזמן הקרוב.” הייתה תשובתה הצוננת.
“מהממ… מה קרה?”
“לבן שלי יש משחק כדורגל היום, וגם אחריו לא נהיה פנויים“.
“ומחר? בערב?”
“יש אספת הורים בבית הספר“
“ומחרתיים?”
“שיעור הנגינה שלו בכינור. המורה גרה מחוץ לעיר ואנחנו חוזרים די תשושים“.
“וביום חמישי?”
“אני כבר מוזמנת לשכנה שממול. האימא של איימי מהכיתה שלו, לארוחת ערב.”
“אז תראי. ביום שישי, באולם של מרכז האמנות הלאומי, יבצעו את “ישראל במצריים” של הנדל. עם ננסי ארג‘נטה שלא תסולא בכסף ודניאל טיילור אשר מהזמירים ומקהלה נהדרת משטוטגארט ומנצחה המופלא פרידר ברניוס. הם כולם בדרכם לכנס המקהלות הגדול בטורונטו. חבל להחמיץ את זה. אפשר להזמין אותך?”
“נחשוב על זה,” ענתה ג‘ני וקצת פחות קרירות בקולה.
“תראי, ההופעה מתחילה די מוקדם, בשבע בערב. נלך לאכול משהו לפניה, כדי שהרעב לא יסיח את דעתנו מהמוזיקה. אז אני אצלך בחמש וחצי, תהיי מוכנה.”
ומיד צלצל לקופה והזמין שני כרטיסים מהיקרים ביותר, בתא שממול הבמה, ושמר מקום במסעדת המשכן, Le Café, ליום שישי בשש.
ועוד הספיק לרפרף על מכתב נוסף שהגיע מוורדה:
“…אינני שואלת את השאלה מדוע עד עכשיו קיבלתי רק מכתב אחד. מדוע אינך עונה על שלושה מכתבים, שיצאו אליך בזה אחר זה.
… לא היה מכתב בתיבתי אתמול כשחזרתי מהעבודה והייתי עצובה מאד. כי בדרך כשתכננתי מה אשמע ומה אעשה בסוף השבוע, החלטתי: אם יש מכתב אני אכתוב לך, אם אין אגהץ. ונאלצתי לגהץ.
… כמה הייתי רוצה להיעשות קטנה ולהיכנס למוחך וללמוד את מחשבותיך. (בינתיים היית אתה יכול להיכנס בי, איפה שאתה רוצה, מבלי להיעשות קטן, להפך.)
בקנדה נוכחתי לדעת שהכל פועל בעזרת כפתורים. למה אין לך שטיח מעופף מכופתר כדי שתוכל לטוס אלי, אפילו רק לרגע, רק לנשיקה אחת. או שתיים, בעצם. גם לך וגם לחמוד. אני מתגעגעת מאד.“
2.
לחיילים הקנדיים היה חלק חשוב בשחרור הולנד מהכיבוש הגרמני ב־1945; ועד שזה בא מצאה משפחת המלוכה ההולנדית מקלט באוטווה. ב־1943, כשכרעה הנסיכה יוליאנה ללדת את הנסיכה מרגריטה הוכרז, זמנית, חדרה בבית החולים האזרחי של אוטווה כטריטוריה הולנדית, כדי שצאצאיתה תוכל להיחשב כמי שנולדה על אדמה הולנדית ותהיה זכאית – בבוא היום – למלוך.
אחרי השחרור גמלה הנסיכה אסירת התודה למיטיביה בעשרות אלפי בצלי צבעונים הולנדיים, שפרו ורבו באדמה הקנדית הדשנה, מלאו את העיר ורבו בה כככוכבים בשמיים.
ובחודש מאי בוקעים הצבעונים הללו את קרום האדמה ובין לילה, מוצפי הורמונים, הם נושאים ראש, מוכנים לאהבה, מרימים גביע והופכים את העיר שזה עתה נחלצה ממעטה הקרח והכפור לגן צבעונים חסר גבולות, לוהטים, אדומים כדם.
ג‘ני חיכתה לו בצד הכביש, בפתח ביתה, לבושה בשמלת פשתן לבנה שפרחים גדולים מודפסים עליה, ותיק קטן בידה.
“חשבתי שיותר לא אצא איתך לשום מקום, ואני לא יודעת למה בכל זאת הסכמתי. מה זה הסיפור עם האורחת הזאת פתאום?” שאלה בזעם כשנכנסה למכונית. איך היא ידעה שזו אורחת ולא אורח? הרי באנגלית אין הבדל ביניהם.
“התחייבויות קודמות, זה קורה לכל אחד.” חייך “על איזו דרך את ממליצה?”
“ברור שלאורך התעלה.”
“אני שמח שהסכמת להצטרף אלי. לא תתאכזבי“.
ג‘ני הדריכה אותו במומחיות דרך כבישי אוטווה ורחובותיה. העצים עטו לבן ככלות מבושמות בהינומתן. ובעוד רגע עברו ליד חופי האגם הפנימי, בין שדות צבעונים המשתפלים עד המים, מתחת ביתה של לודמילה. ומשם, על גדות התעלה, בואכה האצטדיון העירוני, ועוד הלאה עד מרכז האמנות הלאומי שטבל אף הוא בדם הצבעונים, הבוער ואינו כלה.
3.
מלצרית גבוהה ודקה בחצאית שחורה חולצה לבנה ותלתל דבוק למצחה קידמה פניהם בין דלתות הזכוכית הגבוהות של Le Café. “תרצו לשבת על המרפסת?” הציעה והובילה אותם בין שולחנות עוטי מפות צחורות וגביעים מבהיקים אל קדמת המרפסת, הצופה אל תעלת הרידו ואל מרכז הקונגרסים שמעברה, המתבוססים שניהם בדם הצבעונים.
השמש הייתה עדיין גבוהה בשמיים, במרומי יום האביב הארוך.
ולא היה ביניהם אלא זוהר.
במרכז הקונגרסים התכנסה ועידת מפלגת השלטון, נערכת לבחירת מנהיג חדש. אלפי דגלים אדומי שוליים ועלה אדר אדום בלבם התנופפו ברוח הקלה על הגגות והמרפסות. תרועת חצוצרות ותשואות אלפי כפיים קיבלו את פני המועמדים והגיעו עד אליהם. המועמדת המובילה היתה קים קמפבל הבלונדית, שמזה ששה חדשים שמשה כשרת ההגנה הקנדית.
“היא מטאור, האישה הזאת,” אמר “הגיחה פתאום משום מקום וכל קנדה התאהבה בה“.
“היא היא שחוקקה את החוק ‘כשאת אומרת לא, זה לא.’ ” אמרה ג‘ני.
“אם כך כשאת אומרת כן זה כן?” חייך אליה.
“ימים יגידו,” אמרה ג‘ני, “ההצבעה עוד לא נערכה. עכשיו רק תור הנאומים“.
המלצרית הגבוהה חזרה אליהם עם התפריט ושאלה אם ירצו לשתות משהו בינתיים. הוא הזמין בקבוק קברנה סוביניון ‘שטו סאן־מישל‘ מסיאטל, והיא חזרה איתו וחלצה ממנו את הפקק ברוב טקס ומזגה לו מעט לטעימה ואישור – והוא ערבל רחרח וטעם, מעמיד פני מבין.
“לחיי הקונצרטים שבדרך, ולביצועים מזהירים!” הרים כוס וג‘ני הקישה גביעה בגביעו בצלצולי בדולח ולגמה מעט וחיוך ניצת בשפתיה והתפשט לזוויות עיניה וללחייה שהסמיקו והיא גנחה בינה לבינה. “יין טוב,” אמרה “אני לא אוכל שלא לשתות עוד ועוד ובסוף אתחרט“.
“לא תתחרטי,” הבטיח “תראי שלא“.
4.
על דג צלוי ואספרגוס, ובעוד השמש נטועה במערב גבוה מהצפוי או מהידוע ומעגלת סביבם כיפה של תכלת שלמה לא־נפגמת, מנה באזני ג‘ני מה הוא מכיר מהנדל: בעיקר את ‘יהודה המכבי‘ שקטע ממנו למד כבר בגן הילדים. “הנה הוא בא,” שר “עם צבא חילו, בשופר נריע לו.” וג‘ני שמה בבהלה אצבע על שפתיה “ששש… כולם מסביב שומעים…”
אבל מסביב כולם היו מנומסים, ואיש לא נעץ בהם מבטים, וארבעת אלפי השמרנים הפרוגרסיביים מהעבר השני של התעלה היו עסוקים ממילא בעצמם ולא יכלו לשמוע את קול הרחש בין השניים, לא יכלו לשמוע ולשכוח את הרוב.
“ואני מכיר גם את “הנפח המנגן” משיעורי החלילית, חלילית ב‘ כמדומני, בשני קולות…“ הוסיף “את זה כבר ניגנתי בחלילית האלט היפה שלי“.
“ואני מכירה את הנדל מ‘המשיח‘“ אמרה ג‘ני. “כשהריתי את בני, אחרי בדיקת האולטרא־סאונד, כשידעתי שזה בן, מצאתי את עצמי מפזמת ‘כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו. ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר־שלום‘“. “וונדרפול!” זמזמה ג‘ני בלחש “וונדרפול!” כי כך תרגם המלך ג‘יימס את פלא אחרי שנתלש מיועץ, ומשום כך ייחד אותו הנדל מכל השאר. ג‘ני זמזמה וונדרפול והוא נבל לרגע. נטשה.
“הנדל היה אמן המיחזור,” ניסה להקל ראש במשמעות הדברים “ומוזיקלית, חוזרים קטעים אלה על עצמם ברוב יצירותיו. אותה המנגינה – ומילים לפי הצורך. בוודאי נשמע אותה גם היום. מה שמלמד שוב כי המילים אינן חשובות.“
(“בלחיצת יד אחת אני יכולה להגיד לך יותר מאשר באלף מילים” חזרה ואמרה לו ענת בימים שהייתה נערה פרועה ושוחרת הרפתקאות, לפני עידן ועידנים, מתחת לאזדרכת שפרחה על חוף אכזיב.)
הגבוהה הדקה חזרה לשולחנם מגלגלת לפניה עגלת עוגות ונושאת קנקן קפה בידה. ג‘ני בחרה בעוגת גבינה והוא ביער השחור.
“לפני כן צריך לסיים את היין” מזג להם את שארית הבקבוק, שווה בשווה, והשמש עמדה ועמדה דום בתוככי התכלת, עמדה כשהייתה, רושפת ומאירה הכל באור גדול.
5.
השעון הראה כי הקונצרט יתחיל בקרוב והשולחנות סביב החלו להתרוקן.
“ראשי סחרחר מהיין,” אמרה ג‘ני כשקמו ואחזה את זרועו בחזקה, ונצמדה אליו עד כי בקושי עברו יחד בדלת הזכוכית המסתובבת המוליכה אל אכסדרת הכניסה. היה משהו רך וגמיש בגופה הצעיר הנכרך עליו, ובשדה שליטף את ימינו ונענה בזקפה מידית וקצת מביכה בסביבה המעונבת והמכופתרת.
סדרנית קטנה ומצוחצחת הושיטה להם תכנייה עטופה בכרומו אדום וגדוש צבעונים ששמה prelude – מבוא, נעימת פתיחה, התחלה.
“דניאל טיילור – קונטרה־טנור – מה זה?” שאלה ג‘ני שהציצה בתכניה מעבר כתפו. “זה כך“, צייץ בקולו – “קולם העדין והחולמני של הסריסים” “ששש…“ השתיקה אותו ג‘ני בזוועה “איך אתה מתנהג!” והתרחקה ממנו לשנייה.
מימיו לא חלם שביום מן הימים יחשב דווקא הוא לפרא למוד מדבר.
“אחרי” אמרה הסדרנית והובילה אותם לתא שלהם, פרושים מההמון אבל קרובים לבמה. בתא היו כיסאות נוחים, מרופדים בקטיפה אדומה ורכובים על זרוע וציר, כך שניתן להסתובב איתם לכל כוון, להתרחק זה מזה, או להתקרב מאד.
“זה נחמד” אמרה ג‘ני כשהתיישבה. הוא התקרב אליה. פניה היו חתומים והוא לא היה יכול לפענח מה עובר בראשה. האם גם היא מבקשת שניית זמן לא חולף, שנייה של זמן לא נע?
על הבמה עלתה המקהלה ואחריה עלו הסולנים – הסופרנו הראשונה עלתה ראשונה, בשמלה זרועת נוצצים ועמוקת מחשוף, הבס, בפראק מתקופת הרצל, עלה אחרון. כולם, פרט לסופרנו השניה, היו ילידי קנדה שהתפרסמו גם מחוצה לה והקהל הגאה הריע להם כמקדמה, ובייחוד הריע לדניאל טיילור בן העיר. ואז עלה המנצח, השתחווה לקהל, פנה למקהלה והרים את ידיו – וכלי המיתר, כאיש אחד, הרימו קשתותיהם.
אקורדי פתיחה רציניים וחגיגיים הבטיחו שכדאי וגם ראוי לצפות להמשך.
יוסף, החכם והצדיק, מת, קוננה המקהלה הגדולה נקיות וממושכות, מבאס לאלט, מטנור לסופרן, ומנתה את שבחיו בקול אחד, בשני קולות, בשלשה ובארבעה. ככל שהתעלו שבחי יוסף כן קרב כיסאו לכיסאה של ג‘ני, עד שדבקו זה בזה והיו לכיסא אחד. טוב האלוהים, רב החסד וארך האפיים, אשר ישרה על יראיו – וצדקתו על בני בניהם.
הפסקה.
6.
הם יצאו לשתות משהו באכסדרה הצפופה והמתלחשת. ג‘ני אחזה בזרועו שמה תקרע ממנו חלילה ותאבד בהמון הבלתי נדחק. הם גחנו מעבר למעקה, צופים באולם הכניסה שגם הוא רחש אדם. אבל פתאום ניתקה ממנו בתנועה חדה, נסוגה צעדים אחדים לאחור, כמעט מסתתרת אחרי אחד העמודים. היא רמזה לו שיתקרב אליה. “יש שם מישהו שאיני רוצה לפגוש” אמרה וסיננה חרפה. גונג אלקטרוני צלצל למערכה שנייה.
“ויקם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף” אמר הטנור, ורגלו הייתה במרחק נגיעה מרגלה, כמעט, אך לא נוגעת.
“וייאנחו בני ישראל מן העבודה” שר האלט הצעיר ושתי מקהלות אדירות חיזקו את דבריו וג‘ני פישקה שפתיה בתימהון והוא פנה להגיד לה “אמרתי לך…” אך היא הזהירה בלחש “שלא תעז…”
“לא להעז, ג‘ני?”
המקהלה הוסיפה ושרה איך הפכו המים לדם והוא הניח את כפו על ירכה. האלט הצעיר, הבלונדיני, זימר וסלסל על צפרדעים בחדרי המלך, על דבר ועל שחין ועל חיות רעות בהיכליו. “איזה קול יפה ומצחיק” אמרה ג‘ני, אחזה בכפו ולחצה אותה בחוזקה.
והמקהלה המשיכה, בהרמוניות פשוטות וקליטות, במקצבי ריקוד, להתנועע כים השיבולים, למנות את מכות מצריים, עד מכת בכורות, ועד בכלל. רגלו נגעה ברגלה קלות ומחשמלות,
ובני ישראל יצאו ממצרים כבדים בכסף ובזהב ועברו את הים בחרבה. פרעה, סוס וגם רוכבו רמו בים, והעם האמין באלוהים ובמשה עבדו. מרים אחות משה הכתה בטנבור והעם געה בשירה אדירה. “מכבים אנחנו” הצטרף גם הוא לשרים “דגלנו רם נכון, ביוונים נלחמנו עד בוא הניצחון“.
וג‘ני הביטה בו כלא מאמינה לאשר עיניה רואות.
7.
הקונצרט תם אך השמש עוד הייתה בשמיים.
“רוצה לנסוע לאן שהוא, ג‘ני?”
ג‘ני הנהנה בראשה.
“לאן?“
“לגבעות המערב, למקום בו שוקעת השמש.”
הם חצו את הנהר על הגשר הגדול ועברו לקויבק, לארץ הגבעות והאגמים. זהב וארגמן החלו להירקם באופק, על היערות הרחוקים. שדות התירס התחלפו בחורשות ליבנה ואדר. הכביש הלך וצר, נגמר והפך לדרך עפר. שמש ענקית התקרבה לאמירי העצים. הוא עצר לחופו של מקווה מים, ספק אגם ספק ביצה, ודומם את המנוע. ענני יתושים ריחפו מעליו וקרקור הקרפדות העז חדר את זגוגיות הרכב. חופיו היו צפופים בסוף ובגומא וראשוני הסוככנים כבר נראו בהם.
ג‘ניפר נשענה אל החלון שלצידה, רחוקה ממנו ככל האפשר, מאזינה לקול שנעלם מאזניו.
בלי קול דעכה השמש והשאירה אחריה שלולית ורודה וסגולה, ארוכה מאד, שלולית יין או דיו, מתפשטת צפונה וקדמה עד גדות האופק.
“נחזור?“ שאל והתניע את המכונית. ג‘ני לא ענתה ונשארה דוממת. נחזור לאן?
8.
אחרי הגשר הגדול, שוב באונטריו, נראה היה שג‘ני נרדמה. ראשה צנח על כתפו ונשימתה היתה קלה וסדורה. הוא נהג ביד אחת, לאט ובתנועות קלות, וביד השנייה חבק את כתפה כדי שלא תיפול. אפלה גמורה נפלה על הארץ והוא נסע בדרך הטיולים שלאורך הנהר, עד לדירתו. לפני שנכנס לחניה טלטל אותה מעט כדי שתתעורר ושאל אם תעלה אליו. “אני מיושנת לחלוטין,” אמרה “זה היין כנראה. קח אותי למיטה“.
חובק אותה במתניה הדקים, ראשה נשען על כתפו ועיניה עצומות כמעט, העלה אותה לדירתו לבוא חדריו.
בזהירות חלץ את נעליה הקלות והסיר מעליה את שמלתה הדקה והשכיב אותה במיטתו. היא נשארה בחזייה ובתחתונים לבנים, שכובה על צידה.
האור היה כבוי והחדר חשוך. הוא שכב לצידה מאזין לנשימתה הקלה והשלווה.
לבסוף עלה השחר ואור החל לחדור מן החרכים.
והוא ראה בבירור, למעלה מכל ספק, כי לצידו, סוף סוף, אישה אמיתית. אישה צעירה אמיתית כמו שהיא צריכה להיות. מכונרת. ירכיה עלו בתנועה עגולה לאגנה שהיה רחב אבל תואם לגובהה ולאורך רגליה, וצנח ממנו למתניה הצרות לבטנה השטוחה ולקורקבן המתוק שלה. שדיה נכונו ושערה צימח.
ואלו הם סימני הפריון, מעוררי התשוקה, באישה: אגן רחב שיאפשר לתינוק לצאת בשלום לאויר העולם, שדיים מספיק גדולות להזינו, ומתניים צרות ובטן שטוחה המעידות שאינה הרה לאחר.
הכינור הזה שנח במיטתו בשלווה בוטחת, אולי הצ‘לו הזה, העשוי לדבר, מילא גם אותו בסבלנות ארוכת טווח.
9.
כבר היה מאוחר אחרי הצהריים כשג‘ני התעוררה. היא פיהקה, חייכה, הציצה בשעון היד הקטן שלה ואמרה שכבר מאוחר. עוד מעט יבוא בעלה־בנפרד לביתה ויחזיר אליה את הבן ואיזה סקנדל יקום אם היא לא תהיה שם בזמן כדי לקבל את פניו.
“אז קומי,” אמר “תתלבשי ואני מקפיץ אותך לביתך.“
“אבל רק רגע,” אמרה ג‘ני ומשכה אותו אליה החלטית וללא הקדמות והתהפכה על הגב. היא חיבקה אותו בידיה וברגליה בכוח וחיככה בו את אגנה במרץ ובתשוקה ובשמחה רבה. מצבו נעשה מסוכן והוא שלח יד אל תחתוניה.
“לא,” אמרה ג‘ני, “כבר מאוחר, בוא נזוז.” וחמקה בזריזות מתחתיו.
הוא לבש את בגדיו ורכס את שמלתה מאחוריה. יד ביד ירדו אל המכונית שבחניון. שערה היה פרוע ופניה נלהבים.
והיא ביקשה שיוריד אותה לא בפתח ביתה, אלא במרחק מה ממנו, מחוץ לטווח ראיה. “אתה לא מתאר לעצמך איזה מהומה יכולה להתחולל אם הוא יראה אותי מגיעה איתך.” אמרה והוסיפה “היה נהדר. אני כל־כך שמחה שהלכתי איתך.” ויצאה בריצה, פשוט בריצה, לכוון בעלה ובנה