אוקטובר
24
תגיות
צביה, פרק רביעי.
8.
ברחוב החבשים, בעיקול, לא הרחק מן הכנסייה, גרם מדרגות אחד מפולש, מדרגות אבן, מעקה ברזל מפותל, לפוף בגפן משתרגת, נפסק בשום מקום, לא מגיע, רק נפתח מעל העיר –
שם חיבקתי את שירי, אימצתיה אלי, בחום ובחמלה, חש בצלעותיה הדקות, בדופקה המהיר, בשערה החם הרך המסולסל, בריחו הנעים, בצמרמורות שאחזוה בנשקה את פי, ידיה נאחזות בערפי –
9.
“זה בית טליתא קומי" אמרתי לה ברחוב יפו, “זוכרת מ'החיים כמשל'?”
התקשתי במציאת מסעדה. לא רגיל בדבר, חושש מהמלצר, לא בוטח בסכום שבכיסי.
בסוף הזמנתי את שירי למסעדה הצמחונית שממול, 'בית פרומין'.
אכלנו סלט ואשל וקינחנו בענבים. שירי הביטה בי בהערצה.
10.
בחנות הספרים של האוניברסיטה שבבניין המנהלה חלצה שירי את סנדליה והתיישבה בשיכול רגליים על הרצפה בין כונניות הספרים. העוברים־ושבים עקפו אותה, מסביב, כל המקום חג סביבה. רק המשובחות שבבנות שהכרתי נהגו כך. לבי רחב.
הראתי לה את הפינה שיד נעלמה הזינה תמיד בכרכים צנומים וירוקי כריכה של 'משא דומה' ועדיין היו בה חמישה־שישה מהם. וגם כרך אחד של שירי אברהם בן־יצחק, בהוצאת 'תרשיש'.
בת־לילה, שיקטי לבוא
שבי לרגלי על לבנת השיש
ישא הרוח שערך
ושערך הן שחור.
הנה גאו המים –
שבי שקטה
עד אומר: קומי שירי!
אחר כך קמה שירי, ואני קניתי לה את רומנסרו צועני בתרגום רפאל אליעז, שגם הוא היה תמיד בנמצא באותה חנות.
11.
כבר הייתה שעת אחר־הצהריים ורוּח קלה אך גבוהה החלה לנשב.
נסענו בדרך לעין־כרם. אחרי הר־הרצל נפתחים השמיים בכל גודלם לשמש חיוורת, לבנה. הכביש מתפתל בסרפנטינות מנדטוריות, ומדרון תלול בשוליו.
"כאן הייתי אוחז את האוטובוס בחזקה" סיפרתי "דוחף את מסעד הכיסא לכוון צלע־ההר, כדי להטות אותו מן התהום ולהצילנו מהתדרדר לתוכה". האוטובוס היה וודאי 'ריאו' או 'וויט' של 'המקשר', מודל 35 בערך, עם ספסלי עץ בלונדים, בחופשות הקיץ הייתה סבתא מסיעה אותי בו איתה בדרכה לטפטף בעיני ילדי העולים מוכי הגרענת והטרכומה בעין־כרם.
הסימטאות המאובקות של הכפר היפה, המגובב, מפושתנות ועטורות גפן וג'רניום, הובילו אותנו אל המעיין. כאן הייתי מחכה לסבתא, עד שתכלה מעשיה. מימיו היו צוננים וזכים. “אם תהיה לרגע דממה" אמרתי "דממה אמיתית, תשמעי את התרנגול משבשבת מגדל המנזר, קורא את קריאת־הגבר.”
“אני שומעת" אמרה שירי "כל הזמן".
מעלינו, בתלילות נועזת עלה השביל למנזר הרוסי, נטוע ברושים מעבריו.
ופתאום היא נעלמה לי.
גיליתי אותה מסתתרת במעלה השביל, בחובי זית נבוב. כצביה חשבתי, ממש כצביה (אבל צביה אחרת מסיפור אחר).
12.
בן שבע־עשרה, הייתה לי תכנית מפורטת איך לצוד את גילה ברישתי.
השלב הראשון בתכנית היה להביא אותה לירושלים. בפתוס הגבוה, בטריטוריה זרה, בה תבטח בכוחי וביכולתי, תתוודע לעולם מופלא. "אראה לך איך באה רוח המזרח עם שחר, בעוד השמיים גדולים ואדומים והולכים ומחווירים; רוח מלאה מלאה ומולכת על כל הגאים, על ירושלים צחיחת בנייני האבן, רוח חמה ויבשה ומחרישה כנבט על דברים גדולים שעוד יבואו.”
אבל גילה לא מצאה שום עניין בהבטחות מעין אלו, וענתה במכתב חריף: “אני בטוחה שהמכתב הזה יגרום לך… באמת קשה להגיד מה בדיוק. אבל מכל מקום, 'כנות הכתב' שלי נראית לי תמיד כמעלה. פשוט מפני שאין טעם בהסתרת האמת.
אין לי ומעולם לא היתה לי כוונה ליחסים אישיים איתך. ולכן היתה גם הבקשה שאבוא לירושלים לא במקום. לשם מה? כשהערתי שגם לחיפה איני נוסעת מיהרת לענות שזה דבר אחר. זה כבר מגוחך. לשם שיחות לרוץ לירושלים ואילו לשם דברים אחרים לא לרוץ לחיפה? שיחות אפשר לנהל בכתב. ודברים אחרים… לכך עדיין לא הומצאה שיטה. ואחרי שהסברתי לך שמשיכתי לבנים היא גופנית בעיקר מתקבל מאד על הדעת שאם כבר לסוע הרי לסוע לחיפה דווקא – לרמי.”
יהיה מועד ב', התעקשתי אז לנחם את עצמי – כשהתאוששתי מההלם, מההכחשה, מהזעם ומן הדיכאון.
אני אולי נפגע בקלות אך לא מתייאש בקלות. עניתי לגילה במכתב יהיר, מקל בערכה, מנסה לשמור כבוד גופי, מיניותי. ונדכאתי לעפר.
כשחלפו שלוש שנים מאותו מכתב נסעתי עם ענת לירושלים, והגעתי איתה עד הגבול.
“טוב שידעתי לשמור שמה שקדוש יהיה תמיד קדוש לעצמו" – כתבה לי לאחר זמן, פחות ישירה מגילה אך מתכוונת לאותו דבר עצמו – “לא בריחה, לא מקלט, לא בִּמקום. היה לי נורא קל להתפס ולשקוע בתוך דברים שמטבע ברייתם מעוררים בנו את הפורה, את המלא חיים וזרימה, את הטוב שברגע ואת הנצח כולו. נורא טוב שלא שקעתי בזה…”
ושירי ניגשה אלי הניחה את ראשה הגזוז על חזי חיבקתני בידיה באצבעות פשוקות גופה אדווה רוטטת.
החלקתי ימיני על מכנסיה מוצא עכוז מוצק רענן סוחטו היטב בעוד שמאלי פורפת חולצתה
במגדלים
תרועת פעמונים
נפקחת
בואי, אמרתי לשירי, אראה לך עיר שהייתה כולה געגועים.
13.
כבר החשיך.
דרך מלחה והקטמונים נהגתי לתלפיות, לפנסיון שזנחתי לשוא. הדממתי את המנוע בפיתחו. אצל השער שלו פלפלון בכות ופנס רחוב מתחבא בו.
"כאן נמק סטודנט אחד עלוב,” סיפרתי לה "מאחורי חומות התפארת הצפונית.”
“מי?”
“נעזוב זאת הפעם. לוי וישראל. אבל לעץ הזה, בחורף, יש צמרת גשומת עפעפיים".
שירי הצטנפה בחיקי חתלתולית, חובקת מתני, ראשה על חזי.
“בואי נחפש לנו מקום לישון" אמרתי, טרוד בחשבונות, לא בטוח שמלון יקבל ממני שק, איזה מלון בכלל, לא מנוסה בכך.
במרכז העיר נפתח מלון חדש: פאר שמו, או תפארת, קסם הבירה.
זקור למרומים אגדיים בחלונות מוארים, זוהרים קומה מעל קומה, עד שהקומות מתמזגות לנקודה אחת ונמוגות בקצווי האינסוף.
מיציתי את כל אומץ לבי ונכנסתי לאכסדרה, ידי מהדקת חובקת את פנקס השקים, בכיס, והתייצבתי בתור לדלפק הקבלה. שירי נשארה לחכות במכונית.
תיירות כחולות־שיער. אנגלית. בדלפק הקבלה פקידה שחורת חליפה, חגיגית, ממושקפת, ניהלה את הרישום ביעילות פסקנית, חרוצה, צוננת.
“אין מקום" קטעה את גמגומי ממרומיה "next!”.
14.
ועוד נסיון אחד, במלון הולילנד. “תפוס לחודשיים הבאים" אמר הפקיד, לרווחתי.
החנתי את המכונית הכנועה, למודת הסבל, בשולי הדרך לבית־וגן, מעל מדרון חשוף, מסולע. מרחוק נצנצה העיר בשפעת אורותיה.
“הנה אורות הכנסת ושם אורות קטמון ואחריהם תלפיות רמת־רחל רק קצת קודם היינו שם.”
"כן" ענתה "הופ עברנו. כל רגע אתה אומר 'הנה לפני רגע היינו שם ועכשיו אנחנו כאן'. עיר קטנה?”
“לא. היתה לנו קפיצת הדרך" מילמלתי.
“מה נעשה?”
“ספרי לי עלייך" אמרתי ועברתי לשבת בכסאה צמוד אליה מסלסל שערה בידי, מחכך לחיי באזנה, מנשק בזהירות לחייה
"מי את שירי"
“תימניה תיימונית שחורה מקצווי המדבר…”
“כך את מרגישה? זה מה שאת בפנימיותך?”
“לא, מה פתאום, בכלל לא. אני גם הספרים שקראתי והסרטים שראיתי ובית הספר ע"ש גורדון בו למדתי… ומה אני לך?”
"לי את לא עם, לא עדה לא משפחה… את רק את. אני רואה מין פרי, יפה, עסיסי… לא מתעניין בגזע או בשורשים… רק שירי מתוקה" נישקתי את צווארה מלקק גרונה נושם בתנוכי אוזניה.
"אני דווקא מאד קשורה לאחי" מילמלה שירי "מאד אוהבת אותו.”
“ומה איתו?” שאלתי.
“הוא שם עכשיו, במכינה על הר הצופים. גמר צבא ומתכונן להיות סטודנט. ואני מתכוננת להצטרף אליו בקרוב. רק להשלים קודם בחינה במתמטיקה… אהיה סטודנטית קטנה עם אח גדול!”
“טוב" אמרתי "אז בואי נעזוב את העיר נמצא לנו מקום באיזה יער. מסכימה?”
“נכונה לכל" אמרה שירי.
15.
אחרי עמינדב כשכבר נכנסנו ליער יבבה המכונית בעליה התלולה, במהלך ראשון. גלגלי השיניים הפשוטים, ישרי השיניים, של תיבות ההילוכים הנושנות, רועשים קשות, אומר ספר המכונאות.
יער גדול וצפוף סגר עלינו, עטף, החביא. בשולי־הדרך משכתי פסקנית במעצור היד. ובקרוב כבר היה גופה הערום של שירי מתנועע מעלי. במערה היער. על ברכיה, רגליה פשוקות, אני תקוע בתוכה, על גבי, דומם, ידיה מונפות למרומים באצבעות פרושות כמתפללת ובטנה מתערסלת נחשולית, רקדנית שוקולדית, שדיה האגסיים פשוקים גם הם, שביב ירח מרצד בהם, ניבט אלי מפיטמותיה הכהות, ברצינות, כאישונים חומים־אדמדמים, מבטם פולח ועסיסה ניגר עלי, זולג בטיפות גדולות על ירכי.
“את אוהבת לרקוד, שירי?”
“אוהבת אוהבת אוהבת"
“אז ריקדי" שחררתי בה מין זנב עפיפון, מין סלסול עשן, מין שד־מבקבוק, מערבולת אובך גונחת, בנשימה נמוכה – ובקילוח קר, קפוא ללא תנועה התמוססתי בקירבה, חדלתי.
16.
לזמן מה ניסיתי להצטנף לצידה, כרוכים יחדיו בשמיכה הדקה. רוח קרה חדרה בפרציה חילחלה בגב בכתפיים בכפות הרגליים. אבן רעצה ועוד אבן. רציתי לישון ואבדה השינה. מחר יום עבודה, והסלניום אורב בין המושב האחורי והקדמי, בקרקעית. וכשנוכחתי כי אבוד וכל רגע רק מגדיל את הרעה, גזרתי:
“בואי לאוטו, נשב שם".
אספנו עצמותינו הרוחפות מקור ודידינו ברגליים יחפות בין הקוצים והאבנים לעבר המכונית.
שם שקענו במושב האחורי העמוק, המרווח, ספת קפיצים, ואור אינטימי וברור הציף אותנו. שירי קיפלה רגליה תחתיה, הניחה ראשה על כתפי. חפצתי לפצותה, לוּ רק יכולתי.
פתחתי את הספר, כוונתי קולי לנימה המדוייקת, הנכונה מכולן.
אפילו כבר ירד הלילה,
ליל מלילות בלב הלילה,
הצוענים חשל יוסיפו
חיצים וגלגלים של שמש.
“תשמעי" אמרתי "אכפת לך שאחזיר אותך עכשיו הביתה? הוריך לא יעשו בעיות?”
“זה בסדר" אמרה "מצידי ומצד הורי. הכל בסדר".
עברנו למושב הקדמי, כיבינו את האור והמנוע התניע בקול אמיץ, נכון. הפנסים הגדולים פקחו עיניים ושירי קיפלה רגליה תחתיה ופצחה בשירה נוגה ופראית למחצה משירות המולדת. המכונית ירדה בדרך ההרים בשקשוק קפיציה הישנים בנהמות וגירגורים שועטת בלתי נלאית גומאת מרחקים.
מקץ שעה עברנו ברחובות הנמים.
“עד כאן" אמרה שירי "מכאן כבר ארוץ ברגל, שלום, ולילה טוב לך, אהובי.”
הפניתי את המכונית דרומה, רווחה עצומה יורדת על לבי.
סחטתי את דוושת הדלק עד תומה, קראתי למנוע דרור. המכונית גייסה את שארית כוחותיה ובשאגת נכפים קרטעה על הכביש הצר, מצולק הטלאים, נוצץ הטל.
וכבר הרגשתי כי שלווה ורוגע יורדים עלי, מחלחלים בשמורותי, כשהקצתי על הגה מכונית דוהרת לאובדנה בכל כוחה הבהמי בתעלה בקול נפץ שיחים ואבנים, הישר לתוך קיר מעביר המים הקרב בזוּם פראי. הטתי את ההגה שמאלה קלות ומדויקות בלא לבלום בלא להאיץ וחלפתי כחוט השערה מקיר המחץ עולה כממריא אל הכביש, ממשיך בלי לעפעף ועוד בטרם עלה השחר חזרתי.