צביה, פרק שלישי

פורסם על ידי lulisml בתאריך 23 באוקטובר 2025 ב-מעשיות, רוחות רפאים | השארת תגובה

4.

בשמונה בבוקר החניתי את המכונית הישנה ליד גדר בית־הספר. היה בוקר כחול וצלול והרגשה מוזרה.

ישבתי ליד ההגה בפנים אדישות, עכביש רעב, שירי איננה, כבר קצת מאחרת. לא תגיע? התחרטה? לא חששתי, אך הוספתי לה נקודות: על אישה נחשקת לאחר תמיד.

ואז ראיתי אותה מתקרבת:

גוצונת. רחבת אגן. כאילו מישהו נתן לה מכה על הראש והיא נמעכה קצת.

התנעתי את המכונית. שירי פתחה את הדלת וניתרה פנימה. “שלום!” נפלה על צווארי "זאת המכונית שלך?” אמרה בהשתוממות, "לא תיארתי לעצמי". ומיד הכנסתי לראשון ונסעתי משם, לא רציתי נישוקים פומביים ברוב מהומה ועסק.

“מוצאת חן בעיניך"? שאלתי כאילו להשאר בשלב קודם "נהדרת" ענתה שירי ומיד התקפלה הצטנפה על המושב נעלמה מעין רואים, כאילו קראה מחשבותי הניחה ראשה בחיקי נצמדה אלי. זה מצא חן בעיני. היזמה, חוסר המעצורים.

וכך נסענו מראה תמים מבחוץ וצופן סוד מבפנים אין ברנו כתוכנו עד שנעצרנו ברמזור. רגע של מבוכה אך תיכף התחלף לירוק והמשכנו.

5.

בתל־אביב אמרתי לשירי "בואי דבר ראשון ניכנס לבית המלאכה לשסתומים".

נעצרנו בסמטה צרה בתים ישנים זבים ומצורעים, מפעלים עתירי פסולת, מטולאי פח, ועטורי גרוטאות מגובבות. "התעשיה הישראלית בתפארתה" אמרתי לשירי "אני נמשך למקומות כאלה. אלו שרשי הוויתנו. כמו אידיש. כמו אומרים לתעשיות הענק שמעבר לים: “ווּס?” והם אומרים לכל ראשי התיבות בצה״ל: “אין קפיצת הדרך" ומתעלמים מהם. מתחברים ישר לשעון הזקן שאמר שלוש־עשרה פעם בום ונתלים גם הם על המחבת הקשורה למטוטלת הגונחת. תחי המסורת הטכנולוגית של העיירה!” ונכנסנו לחדר מדרגות מתקלף שריח שתן חריף עמד בו.

עלינו לקומה השניה: "שסתומי ישראל".

כיף להכנס לשם עם שירי רעננה כטופח מלבלב בשער הילד העדין בעור הקטיפה החומה בעיני הגחלים השובבות.

מיד הוקפנו במכונאים מגחכים סקרנים. בדרך כלל התקשתי למשוך את תשומת ליבם אבל הפעם לא. הסברתי כי אני זקוק לארבעה שסתומי "סטילייט " מיוחדים. המאמץ המחשבתי, היציאה מן השיגרה, לא נעמו לבני שיחי ה"לא" כבר ריחף באוויר כשהציצה אלינו אישה אחת עבת־בשר ונמרצת לבושה בחלוק פרחוני ומסננת נגוהות פז בין שיניה. "איזה אוטו?" "רובר" אמרתי. הגברת פנתה לבכיר החרטים והורתה לו בפסקנות ובקיצור כיצד לייצר כזה ואלי פנתה בתקיפות "זה יעלה לך שלושים ושניים ועשרה כל אחד. מראש".

בהכנעה וללא מיקוח סרתי אחריה לחדר הנהלת־החשבונות הצר מהכיל ורשמתי לפקודתה שק על סך מאה עשרים ושמונה ל"י וארבעים אג'.

שירי הביטה בי בהערצה וברטה רשמה קבלה.

6.

“רק עוד ניגש לאוניברסיטה," אמרתי "ואחר־כך נהיה פנויים לעצמנו, כמה שנרצה". סיפור הכיסוי ההכרחי. “עד מתי נותנים לך בבית להישאר בחוץ?” הוספתי "כמה שארצה" ענתה "אני כבר ילדה גדולה.” “יופי אז יש לנו המון דברים יפים לעשות וגם המון זמן". הגענו לאוניברסיטת תל־אביב.

שירי הלכה אחרי במסדרונות ובמרתפים המאורכים. כמה סטודנטיות מתוחכמות הביטו בה מגבוה.

הגענו למעבדה של אסא. ידיד למקצוע ויריב להישגים. לא הצגתי את שירי ואסא לא שאל שאלות. לאסא היתה מעבדה רחבת־ידיים ועסוקה. משאבות ואקום ביקבקו, התפרקויות חשמליות הזדהרו בשפופרות זכוכית ארוכות וצבען סגול ימי, מבחנות בעבעו מעל מבערי גאז, ושורת בלונים עמדה בסך ליד הקיר ככיתת משמר.

הושבתי את שירי מול הסגול המכשף, והחלפתי עם אסא מילים מקצועיות.

שירי ישבה והתבוננה סביבה בסקרנות, ללא פחד. יפה היתה בישבה. נתתי לאסא את הגביש שהבטחתי ובקשתי מעט סלניום. אסא שלח אותי לאילנה.

בקצה המסדרון פותחת את ארון הכימיקלים התבוננה אילנה צמוקה ומיוסרת בשירי ובי במבט בוחן ואמרה:

“סלניום הוא חומר מסוכן מאד. וגם מסריח. אילו זה היה תלוי בי – לא הייתי נותנת לכם. זה רק בגלל שאסא מרשה" היא התבוננה בצנצנת הסלניום שבידה "אתה בטוח שאתה יודע להזהר, להזהר מספיק? אפילו קצת־קצת יכול להזיק. זה לא משחק!”

אבל היא בכל זאת שקלה וארזה וקפלה וחתמה והגישה בפנים נעוות

“ועכשיו" אמרתי לשירי כשכבר היינו במכונית וצנצנת הסלניום הרעיל מושלכת על המושב האחורי –

“עכשיו לירושליים, למועד ב'.”

7.

הדרך טיפסה בין אורני שער־הגיא ואני נטלתי את ידה של שירי בידי והיא נחפזה והניחה ראשה על כתפי ונלחצה אלי מלטפת ירכי בעדנה נרעדת מנשקת נשיקות קטנות בצווארי, באוזני, מנערת רסיסי ליטופים.

"ראי, מטע דובדבנים פורח צחור ככלה –"

חדלתי לדבר. בדממה, ביד אחת, הטתי את המכונית לדרך שורש, היא סריס, נוכח נווה־אילן. עצרתי בחרשת אורנים בצד הדרך ממש בקצה מדרגה גבוהה מעל למדרון תלול.

בלא לאמור מילה פתחתי לה דלת נטלתי אותה בכפה ומשכתיה בין העצים והאבנים אחרי שיח אחד, פרמתי את מכנסיה משכתי אותם מעליה עם הכל ובו בעת התרתי את מכנסי ובעוד הרף עין היא הייתה מוטלת על סלע אחד על גבה ואני מגשש דרך לתוכה. רק חצי קשה היא רק חצי מוכנה משתוממת פתאום חשתי את קטנותה בידי מתרפקת משתוקקת גוזל פעור מקור בוטחת בי וגמרתי בלי להתחיל. והבטתי בה ואמרתי באותה נשימה: “תדעי שאני נשוי".

נחנקת גופה מתאבן התיישבתי היינו מלוחלחים ברוטב אישה עז ריח שנקרש במהירות באוויר ההרים היבש

היא לא הגיבה עיניה השחורות צפו בי ממרחקים

פיצחתי זרד. מחטי האורן שמעלינו התבדלו מהשמיים הנקיים בקווים ברורים חריפים

רכסתי במהירות את מכנסי כך הרגשתי יותר בטוח ותוך כדי מצאתי ספר בכיס וקראתי ממנו בקול שקט "אני אומר לך זאת – במקרה שלא ידעת – כדי שהקשר בינינו יהיה מואר וגלוי ופתוח”