אוקטובר
25
תגיות
צביה, פרק חמישי.
17.
עברו שבועיים ויצאתי למשימה בעמק הירדן. עבדנו יומיים ובלילה ביניהם לנו במלון "פאר" טבריה. בעיון רב למדתי איך נשכר חדר במלון, ובכמה.
חדר נאה, מעומלן סדינים ונקי. טרטור המזגן עזר להרדם כי החריש קול נחרותיהם.
כשחזרתי למפעל חיכה מכתב על שולחני. “שבוע הספר העברי" הייתה החותמת.
* אהבתיך.
תודה על אותיות ראינו, צירופיהן שהושמעו ואותן ששקטו, על הפריחות בדרך לעיר געגועיך, מעט מרזיה לי גילית, על המעין הצונן, רוויתי, על צלילי פעמון ובולבול.
ועוד כי הרבה אל עיניך שאם לחופן יכולתי לשכון, לא היה בי צורך אל הים, שהכחול והעומק וכל הדגים והסלעים שבך מהווים תמורה פי מונים. לא פרי דמיון פרוע של בת־עשרה אלא עיני שהתבוננו בך.
זוכרת נפלאותיך וקשה עלי פרישת כפות לשכחה לוויתור.
שירי.
* יודעת עד מה לשוא אלא שהלח והדם שבי אינם מניחים בקלות להפסק ולהשכח
* כתב בן שבט טוארג האפריקאי לפני עיתים רבות – קאוילה:
אני לוחש את שמך כמחרוזת תפילות.
ובגב המעטפה היה כתוב לאמור: סליחה על ריח הלק – פשוט לא נדבק.
(ממרחק השנים אפשר להגיד כי המכתב החמיץ לגמרי את מטרתו. הצייד קרא כי הטרף כבר בידיו ואיבד עניין.) (אם כי התרשם מזהו מכושר הביטוי). (שוב העיניים האלה. לא חסר לה גוף?) (ובכל זאת: לֵחַ ודם)
18.
ועוד שבועיים עברו, ומכתב נוסף הגיע.
עשויה אני חלילים חלילים המנגנים המיית געגועי הרבים אליךָ כפות רגלי אצות רצות להגיע עדי חופי עיניך מעט נצרבו בחול החם ולא הורשיתי לגשת עד ים.
שלשום ראיתי שקיעה נפלאה וגדולה של שמש בים־סוף לחוף אבו־רודס.
אהבתיך, אהבתיך עד למאד הן כבר ידעת זאת מבלי אגיד במילים כתובות.
נפלאותיך קשות עלי מהישכח לא אוכל לשקוע לשנה ירוקה "לֹא לְהִפָּסֵק". אם תבקשני ארף ידי ממך אהיה כישן "חוּשָיו אֵינָם רוֹאִים, אֵינָם שומעים, אינם חֹומדים, אֵינָם שְלוּחִים לָגַעַת".
אכן שב והיה מסעי הקצר עמך חי בתוכי בחלומות. ומשמש הוא מקור שמחה ועצב בערבוביה – ואזכור מראות וצלילי עיר געגועיך כמקור לגעגועי שלי.
עתה שוכנת אני בבית הורי, שבתי לכאן מזה שעות אחדות ואהיה כאן עד ה 31.5.72 שעה 19:00.
שירי
קאוילה: אני לוחש את שמך כמחרוזת תפילות.
בגב המעטפה היתה רשומה הכתובת.
איך לעזאזל אארגן משהו תוך יומיים – נשארו רק יומיים – בין כל כך הרבה התחייבויות. לא יכול. זאת פרידה לא מוצלחת אבל צריך להיפרד.
19.
0100.26.6
המתנתי בתהיה שלובת ידיים מסבירה פשר אכזבת צפייתך וכן להיפך. היום, בעודני שרויה בתוך כוך לחוף ים־סוף, הרהרתי בכך שיש לשלוח אליך, מודעת אזכרה (אחרי 30 יום של מוות) החתומה – מאת המת, ולא נתכוונתי לתחיית מתים ואפילו לא לעליה לקבר.
במשך תקופה זו שלא ראיתיך בקרתי בירושלים לצורך הבחינה ושמחתי לאוירה וחשתי בגעגועיך אליה והתקרבתי מעט אל פשרם, כה שמחתי להגיע עדיה, התרוצצתי שיכורה וחיפשתי פינות (הכל בסביבת הבניין למדעי הטבע שלא אאבד דרכי כדי שאוכל לבוא בעוד מועד לבחינה) ומצאתי פרח שנבל עת הוטרדתי בכתבים מאת בוחני האוניברסיטה. היה קריר והיום יום שישי לכן שבתי לשפלה בטרמפ ישיר ונוח.
הביתה אצא ביום חמישי הקרוב 29.6 עד יום שישי 7.7 בשעת הצהריים. כתוב לביתי מהי השעה הנוחה לך לראותני.
*
פ. ג. לורקה
הלילה לא יבוא
כדי שאת לא תבואי
ואני לא אוכל ללכת.
אבל אני אלך,
אפילו שמש־עקרבים תאכל את רקתי.
אבל את תבואי
בלשון חרוכה מגשם המלח.
היום לא יבוא
כדי שאת לא תבואי
ואני לא אוכל ללכת.
אבל אני אלך
ושושנתי הנשוכה לקרפדות אתן.
אבל את תבואי
דרך ביבי החשכה העכורים.
לא היום ירצה לבוא ולא הלילה
למען אמות בשבילך
למען תמותי בשבילי
שירי