צביה, פרק שביעי.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 26 באוקטובר 2025 ב-Traction Avant, מעשיות, רוחות רפאים | השארת תגובה

25.

16/7/72

הצנזורה הצבאית

נבדק ע"י הצנזור

יום ראשון

שמחתי לשירו של לורקה שיאמר במקומי מכיון שאצלי גבר המערך הסמומי על המערך* המילולי ומילותי ההמומות לא היו יכולות לומר דבר. ומנין הסתממות זו שבמחשבותי איני יודעת אולי מן הנמלים הלבנות אשר נדמה לעיתים נמצאות בתוכי ומכרסמות מדי תתעוררנה וגורמות לי לעילפון כלשהו.

שמי יהיה חסר משמעות במקום הזה בעוד שבוע לערך

שירי

* המושגים מערך־סמומי מול מערך־מילולי לקוחים מתוך "דו"ח אישי על מסע L.S.D “ מאת דוד אבידן.

גסלה על אהבה לא־צפויה

                     אִישׁ לא הֵבִין לִטַעַם הַבּׂשְׂם 
                      אשֵׁר לִמַנגוֹלִית־בִּטִנֵךְ הַקּוֹדְרְת. 
                      אִישׁ לא יָדַע, כִּי הַיִית מיַסֵּרְת 
                      צִפּׂרִת־אהַבִים בֵּין שִׁנַיִךְ. 

                      אְלֵף סוּסֵי פַּרַס קִטַנּים נִמִנִמוּ 
                      בִּכִכַּר מִצִחֵךְ שִׁטוּף־אוֹר הַיָרְחַ 
                      בִּעוֹד אנִי לַיִלַה־לַּיִלַה חִבַּקִתִּי 
                      לִבִנַת־גֵוֵךְ - אוֹיֵבְת הַשְׁלְג. 

                      בֵּין הַיַסמִין וִהַגֵבֵס הַיוּ עֵינֻיִךְ 
                      כִּנֵזֵר חִוֵר עדוּי־זְרַע. 
                      אוֹתִיּוֹת־שֵׁנִהַב בִּתֵיקִי בִּקָּשִׁתִּי 
                      כְּדֵי לִכִתּׂב לָךְ שַׁי, הָאוֹמֵר: לָנֵצַח. 

                      לָנֵצַח, לַנֵצַח: גַן־עִנּוּיִים לִי 
                      מּפֵיךְ הַחוֹלֵף וִנמִלָט לָנֵצַח. 
                      דַּם־וִרִידַיִךְ עַל שִׂפָתַי, – וּשׂפָתַיָךְ 
                      בִּלִי אוֹר לִהָאִיר לִי בַּמַּוְת. 

26.

היה קשה אבל הצליח. זיעת אוגוסט הלא ניספגת, על הגב מתחת למכונית, מלח בעיניים, מתח ללא נשוא – אפילו ג'ק איבדתי.

בשרירים כואבים נואשים חזקתי ברגים. גרוטאה נתעבת יום אפור רוסיננטי גל עצמות צבע מתקלף כנשל חושף חלודה וריקבון החום מועך מטמטם אין ריפוד הזיעה דומעת ממני אבל עבר.

לבוחנים כבר לא נותר כוח התנגדות לשורדים נחושי ההחלטה הדבקים במטרה –

ואחרי זה לבית ההורים, כילד הראוי לשבח, להתקלח, לתפנוקי שולחן אמא, פורט ענבים בצל הפונציאנה.

וכבר עשר בלילה, עת לשוב.

אבל המכונית המאושרת, הרשויה, פונה כאילו בעצמה משוטטת ברחובות השכונה בעיקופים קטנים והולכים מתמקדת בחצר אחת שוקטה –

יש רק דרך אחת נכונה לחגוג ניצחון –

חרישי כחתול אני פותח את פשפש הגדר החיה, מתגנב על הדשא לעבר חלון פתוח, מואר, שבקצה המרפסת, מציץ פנימה: שתי מיטות ילדים, וילדים ממש, קצרי שיער שוקולדיים אחד נם השני קורא ספר, צווארון פיג'אמה תכלכלה, אני מביט היטב בצוואר בצללית הנחשפת תחתיו וכשנשלחת יד להפוך דף אני רואה –

שירי

אני לוחש כמעט בלי קול

והיא קמה בפסיעות חרישיות ניגשת לחלון מזהה לחלוטין לא מאמינה למראה עיניה נדהמת

“אני מחכה לך ליד בית־הספר בקצה הרחוב"

*

מחכה. נתן דונביץ' משוחח ברדיו עם מאזינים.

מחכה. כעבור מליון זמן נשמעים צעדים טופפים אצים־רצים במדרכה הריקה. רואה אותה במראה. ובעוד רגע פורצת למכונית ומתנפלת על ברכי נטולת־נשימה: "באתי!”

נסענו בין פרדסים וכרמים, בדרכי עפר, עד חוף הים.

מין חוף נגוס, מחוטט, נבור־דחפורים. ערמות גדולות של פסולת כורכר שפוכות עליו ונהמת ים בגבם.

שורות הקצף המתנוצץ, כוח שלא יכלה, חלקתו המתעתעת, מהמורות נגלות ומתכסות.

פתאום עמד לי נורא והיא היתה שרועה תחתי ובלי הכנות וקשה כעצם פרצתי פנימה לא נותן לה לנשום הורס לתוכה, לופת, מנסה לשפד את ליבה, לבקעה, קורע דפנותיה, מתלחם אליה וניתך לתוכה –

ואחר־כך רק התגוששות הים, דפיקות גליו הכבדים בחוף, חרג כוכבים, דמעותיה.