יולי
17
תגיות
האוצר של שמואל – ג’.
אחרי שפתחתי את קופסאות הבוכנות, ובחנתי את תוכנן, וסקרתי גם את הבוכנות שבתפזורת, החלו לצוף זכרונות אחדים. וכדרכם העקלקלה של זכרונות – הן צפו הפוך דווקא, מהקרובות יותר לרחוקות.
ליל סתיו של סוף שנות השבעים. באחת בלילה אנחנו יוצאים ברובר מירושלים, בדרך חזרה לבאר-שבע. במושב האחורי ישנים שני ילדים קטנים. כהרגלנו באותם ימים אנו נוסעים בדרך הקצרה, דרך חברון. גם היהודים וגם הערבים כבר הלכו לישון, והכביש שומם וריק ממכוניות. ואז, בעליה ל”צומת הזכוכית” שבכניסה לחברון, די קרוב לפסגה, נשמעת לפתע דפיקה איומה מכוון המנוע, שמתחיל מייד לזייף ולאבד כוח.
עצרתי, מבוהל למדי, תחת אחד פנסי הרחוב החיוורים, מנסה לעשות הערכת מצב. בעזרת מברג מבודד קיצרתי בזה אחר זה את המצתים ומיד הסתבר כי צילינדר מס’ 3 אינו פועל. כל מיני תרחישי זוועה עלו בראשי, אחד גרוע מהשני. סיפורים על טלטל שקרס ויצא דרך הבלוק ועל שסתום שנשבר וצנח לתוך הצילינדר. אבל, חשבתי, הגרוע מכל הוא להיות תקוע במקום הזה דווקא ובשעה הזאת בפרט. עלי להתרחק מכאן בכל מחיר, ואפילו שיהרס המנוע לחלוטין. באותם הימים לא היה טלפון סלולרי ולא היתה שום אפשרות להזעיק עזרה. ומכונית מזדמנת אם תבוא… מי יודע מי יהיה בתוכה ומה הוא זומם. חזרתי אם כן למכונית והמשכתי בנסיעה, לאט לאט. המנוע המשיך לדפוק אבל למרבה הפלא הדפיקות הלכו ונחלשו עד שנעלמו, אם כי הזיוף נמשך והיה ברור שהמנוע פועל על שלשה צילינדרים בלבד. לחץ השמן, טמפרטורת המים והטעינה נשארו תקינים.
חברון היא הנקודה הגבוהה ביותר בהרי יהודה וממנה מתחילה הירידה לכוון באר-שבע. השתדלתי לנצל את ה Free Wheel ככל האפשר ורוב הדרך התגלגלנו בירידה, כשהמנוע בסרק. גם את הקילומטרים האחרונים, המישוריים, ממיתר לבאר-שבע – עברנו בשלום. בשלוש ומשהו לפנות בוקר הגענו הביתה.
למחרת, כשחזרתי מהעבודה, מיהרתי לרובר לבדוק מה קרה. הסרתי את מכסה השסתומים והכל נראה שלם ובמקומו. סובבתי את המנוע ונוכחתי שכל השסתומים נפתחים ונסגרים כרגיל. שסתום, אם כן, לא נפל לצילינדר. גם הבלוק נראה שלם והעובדה כי לחץ השמן היה תקין הצביעה על כך כי שום מיסב לא ניזוק. הסרתי לכן את המצת (פלג) מצילינדר מס’ 3 והכנסתי בזהירות מברג ארוך במקומו. המברג לא נכנס לשום מקום. סובבתי את המנוע – ואין שינוי. משהו, מי יודע מה, נתקע בתא השרפה, ואין יוצא בו ואין בא. הסרתי את שני מרימי השסתומים מצילינדר מס’ 3 וחשבתי: “מה עושים עכשיו?”
לא היו לי אז לא זמן ולא כסף לעשות משהו יסודי בעניין. גם לא היתה לנו מכונית אחרת (הטרקסיון, כמנהגה, היתה מושבתת עם מנוע תפוס). כך שבינתיים המשיך הרובר לנסוע עם שלוש בוכנות במקום ארבע. הוא קצת זייף ונסע קצת יותר לאט מתמיד – אבל המשיך לשרת אותנו נאמנה.
בהזדמנות הראשונה החלפתי את המנוע הפגום (גב’ מגנט- 827) במנוע הרזרבי (גב’ טגנסקי – 217) ואז פתחתי את 827 לברר מה קרה. וזה מה שראיתי:
הבוכנה מס’ 3 היתה שבורה באיזור טבעת השמן הראשונה. השארית שלה היתה דחוסה יפה יפה בתא השריפה עם רינגים טחונים והכל. מכיון שהשבר אירע מעל ה gudgeon pin המשיך בסיס הבוכנה, אחרי שדחס היטב את הראש המעצבן שלו לתוך תא השריפה – לעלות ולרדת בעליזות כאילו דבר לא אירע, חפשי מלימודים ועבודה. למרבה הפלא בצילינדר עצמו לא ניכר שום נזק.
לא יכולתי אז לטפל ב-827 וכך הוא נזנח לו לאנחות מתחת לתות הגדול שבחצר בית הורי ברחובות.
בשנת 82 התפנתי סוף-סוף לטפל במנוע המסכן, לקראת שביקתו של טגנסקי הממשמשת ובאה… תיקון כלשהו, אפילו זמני עד שירווח ונתפנה לשיפוץ הגדול הבא (1).
שמואל טען כי אזלו לו הבוכנות המתאימות לרכב שלי, וכי לא היה מוכר לי אחת מסט שלם בכל מקרה. כתבתי ל F. W. Thornton באנגליה וביקשתי בוכנה נוספת יחידה, במידה 40 O.S.
תורנטון דווקא נענו לבקשתי. הנוהל היה אז כדלהלן: עם חשבון הפרופורמה מתורנטון היה עלי לגשת לבנק ולבקש הקצבת מט”ח. אז היה הבנק פונה עם הניירת המתאימה למפקח על מטבע חוץ, בבקשה להקצבת מט”ח, וכשהיה מגיע, לאחר שבועות אחדים, האישור – היה נותן לי הבנק שק בנקאי אותו שלחתי בדואר רשום למוכר. מסובך וממושך, לא? אבל מצד שני הבוכנה עצמה הגיעה לסניף הדואר השכונתי ללא התערבות משרד התחבורה, פקידי המכס וכל יתר הבירוקרטים שצצו להם מאוחר יותר. גם מחיר המשלוח היה נמוך.
זו גם הזדמנות לומר משהו על מחירי הבוכנות הללו. את הבוכנות הראשונות לרובר קניתי מתורנטון בשנת 74 במחיר 4.00 פאונד ליחידה. בשנת 83 עלה המחיר ל 14.95. בשנת 89 הגיע המחיר ל 20.36 ולאחרונה קיבלתי מהם את ההצעה הבאה:
On 05/28/2013 10:45 AM, FW Thornton wrote:
Hello Israel,
We have the piston kits in stock. £416.49 inc uk delivery and vat. We accept debit or credit cards.
אבל נחזור לסיפורנו.
הבוכנה החליפית הגיעה, הורכבה, וזמן מה נסע הרובר עם המנוע המוטלא הזה, אוכל קצת שמן – אבל חי.
ולמה נזכרתי בכל זה? כי אחרי שפתחתי את קופסאות שמואל והשוותי בין הבוכנות האנגליות המתוחכמות והבוכנות ‘תוצרת’ הפשוטות עד כאב, עם שגיאות הכתיב המגוחכות עליהן, הסתקרנתי תוצרת מי היתה אותה בוכנה שהתפרקה לה פתאום בחברון דווקא, בשתיים בלילה. ניקיתי את שרידיה בזריזות וזה מה שמצאתי:
כן, Specialloid , הבוכנה האנגלית המתוחכמת. אגב, הבוכנה ששלח לי תורנטון היתה גם היא מאותה תוצרת בדיוק. ואז הוליך אותי הזכרון צעד אחד אחורה, לשיפוץ הראשון שערכתי ל827 בשנים 69-70 (2).
שמואל אמר לי אז כי הבוכנות היחידות שנמצאות ברשותו לרובר 10 הן במידה 20 O.S – והיום אנחנו יודעים כי אכן אמת דיבר. 827 כבר היתה אז במידה 60 O.S, (המקסימום שרובר מתירה הוא 40 O.S), ושמואל הציע כי אשתמש בבוכנות של רובר 12 שעוד היו ברשותו (מדובר ב 100 – 140 O.S !!!).
כתבתי לרובר ושאלתי מה דעתם על הרעיון והם ענו לי כמו שעונים לילד מפגר, לאט לאט, שלא, אי אפשר. אבל שמואל עמד על דעתו ואמר שאפשר גם אפשר ושאדרבה, המכונית תהיה חזקה יותר עם מנוע בנפח 1600 ולא 1400 ועם יחס דחיסה גבוה יותר. החלטתי לפתוח במחקר משלי, לפרק מנוע של רובר 12 ולערוך מדידות מדוקדקות. רובר כזה מעוך ומחוץ היה זרוק בוואדי בדרך לתל-שבע חצי קבור באדמה. בעמל רב הוצאתי ממנו את המנוע, פירקתי אותו ומדדתי – ונוכחתי שהוא זהה בכל למנוע של רובר 10 פרט לקוטר הפנימי של הצילנדרים. הבוכנות שיצאו ממנו דווקא היו במצב לא רע, כולן, אף כי נאלצתי לדפוק עליהן בחזקה בפטיש. אז איזה בוכנות היו אלו?
זכרתי במעומעם כי היה עליהן איזה סימן לא מוכר. ניקיתי אחת מהן היטב וסרקתי את ראשה:
כן, הנה הסימן, מוגדל:
ופרושו Front – צד הבוכנה שצריך להיות בכוון משאבת המים. עכשיו, כשיש בידי בוכנות בתולות של מוביליה, מיהרתי לסרוק ראש אחת מהן ולהשוות:
אכן, מוביליה! Front מפואר כזה לא היה ולא יהיה לאף יצרן בוכנות זולתה. אז אולי בכל זאת, גאווה ישראלית?
(1) ראו כאן, פרק שמיני, אמצאות וחידושים.
(2) שם, פרק שביעי, שיפוצים.