ספטמבר
19
תגיות
לינד את חלבי חברה בע”מ
המנדט הבריטי, כבר אמרנו, הביא שגשוג ופריחה לארץ, וגידול מהיר באוכלוסיה היהודית (בעיקר ע”י עליה) והערבית (בעיקר ע”י ריבוי טבעי, עקב השיפור בהיגיינה וברפואה). קצב הגידול של האוכלוסיה היהודית היה גדול פי 3 מקצב גידול האוכלוסיה הערבית; בזמן המנדט גדלה האוכלוסיה היהודית מ 50000 אלף נפש ל 600000 והאוכלוסיה הערבית מכרבע מיליון למיליון.
התגובה הערבית להתעצמות היהודית, החשש שיהפכו למיעוט במולדתם, הביאה בין היתר לתביעה מבריטניה להתכחש להצהרת בלפור, לעצור את העליה, ולאסור מכירת קרקעות ליהודים. חלק ממנה היה תמונת ראי לגישה היהודית: התבדלות כלכלית ערבית. הועד הערבי העליון הוציא לאור רשימות של בתי עסק ערבים ותבע מן הציבור שלו לקנות רק בהם, כמו שהמוסדות היהודים דרשו לקנות “תוצרת הארץ” ו”כחול לבן”.
באחד המדריכים הללו, לשנים 37 – 38, מופיעה חברת לינד את חלבי כחברה ערבית, המפיצה את מוצרי גודייר:
שימו לב כי גם חנות הספרים וכלי הכתיבה של אביו של אדוארד סעיד מופיעה ברשימה.
אבל לא ברור אם גם “לינד וחלבי” ראו את עצמם כחברה ערבית דווקא. החברה לא הסתפקה במוצרי גודייר בלבד, והשתדלה לפרוץ לשווקים נוספים. אחד מהם היה שוק המצברים. הרי מודעה שפרסמה החברה בעתון דבר, ביום רביעי ה-18 לאוגוסט 1937, בעיצומו של המרד הערבי:
הנוסח העברי הזה הוא כמובן תרגום קלוקל של הנוסח האנגלי, כפי שהתפרסם חזור והתפרסם ב”פלסטיין פוסט” – גלגולו הראשון של ה”ג’רוסלם פוסט”.
ווילארד, מקליוולנד אשר באוהיו, היתה בתחילת המאה העשרים חברת המצברים המובילה בעלת נתח שוק של כ85% משוק יצרני הרכב האמריקאי. אולי לא יפתיע את הקוראים לגלות כי היא היתה בקשרים הדוקים עם חברת הצמיגים ומוצרי הגומי גודייר, ובשנת 1923 רכשה ממנה את… תחנת הרדיו שלה, WTAM. אם מדברים על רדיו, לינד את חלבי היו (שנים אחדות בלבד, אבל אותן שנות מרד שנזכרו לעיל) מפיצי מקלטי הרדיו המשובחים “פיילוט” מארה”ב. הרי מודעה מה”פלסטיין פוסט” מיום ראשון, 18 באפריל 1937:
חברת פיילוט רדיו נוסדה על ידי איזידור גולדשטיין ב 1919. גולדשטיין, יליד מנהטן, הוסלל בנעוריו לביה”ס הטכני העברי שם, וכשבגר הפך לטייס ניסוי ולממציא. מוצרי פיילוט שלו נחשבו מאד בזמנם, וכנראה שהתחרות על הזכות לייצגם הייתה חריפה – כי היא עברה בארץ מיד ליד. בשנת 1950 הקימה פיילוט סניף בארץ, אך הוא לא האריך ימים.
לארס לינד, שהתחיל את הקריירה שלו כצלם וארכיאולוג עבר אט-אט לעיסקי רכב. פרט לפנצ’ריה שקיבל כחלקו בנכסי האמריקן קולוני, התמנה גם כמנהל הטכני של המוסך המרכזי של רכבי דודג’ וגרהם בירושלים. הרי הוא כאן, עם צוות המוסך שלו:
לארס לינד ועובדי מוסך דודג’ בעיר העתיקה – 1925
שימו לב למחרטה ולמגבה {“ג’ק”). השנה 1925!
הרי הוא, בפגישת עסקים באותן שנים (ראשון משמאל):
לינד ואישתו
כל התמונות מאוסף מטסון שבספריית הקונגרס האמריקאי.
האנגלים נלחמו במרד הערבי ללא רחמים ופגעו במחולליו אנושות. יש הגורסים כי תבוסת הערבים ב־1948 היתה תוצאה של אותו מרד, בו כילו את כל כוחם. אבל כמו במעשה הדגים הסרוחים האנגלים גם נלחמו בערבים וגם נעתרו לתביעותיהם והתוצאה היתה “הספר הלבן”. וב־1939 פרצה המלחמה ובישוב היהודי הייתה הססמה “נלחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה ונלחם שכם אחד עם האנגלים בנאצים כאילו אין ספר לבן”. למרבה האירוניה, המלחמה הביאה לשגשוג כלכלי חסר תקדים בארץ, ולינד וחלבי, אנשי עסקים מפולפלים, חשו בכך היטב. בינתיים העתיק חלבי את מושבו ליפו, יתכן כדי לנהל את עיסקי החברה משם. הוא התיישב ברחוב אל-חדר (כיום רחוב לואי פסטר) – קרוב מאד לבית-המכס, ולא לשוא.
אם חשבתם כי את הצנע, הקיצוב ומוצרי לכל המציאה מדינת ישראל כשקמה (ויש שיצמצמו ויגידו המציא הרשע דב יוסף, שר הקיצוב, ויש שירחיבו ויגידו המציאה מפא”י הרשעה, אם כל חטאת), אם כך חשבתם – כי אז טעות בידיכם.
את כל המיגבלות וההגבלות הללו המציאה בריטניה המושלת בימים, עם המלך ג’ורג’ קיסר הודו בראשה, בימי מלחמת העולם השניה. ומכיוון שפלשתינה-א”י היתה אז חלק מאותה אימפריה – חלו תקנות אלה גם בגבולותיה.
בין היתר הגבילו התקנות הללו את המסחר במוצרים שנחשבו נחוצים למאמץ המלחמתי, כולל צמיגים. חברת לינד את חלבי היתה יבואנית ומפיצת מוצרי גודייר, חברת הגומי הגדולה, ולכן חלו התקנות גם עליה. כפי שכבר ברור לנו בשלב זה, לארס לינד היה מקושר עם כל המי ומי בממשל המנדטורי, והחברה בה היה שותף זכתה באישורים הנחוצים שנה אחר שנה.
כך הם מופיעים בעיתון הרשמי של ממשלת המנדט (אישור למכירה סיטונית):
אנו רואים כי בהיתרים זכו חברות ערביות ויהודיות כאחד. בולטים שמות כגון אמפא חברת המזרח ומשה קרסו שילוו אותנו עוד שנים רבות. ויש אישור גם למכירה קמעונאית:
כאמור, החברה פעילה במגזרים הערביים, האנגליים והיהודיים כאחד. הרי ידיעה מהעיתון “על המשמר” בטאון השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, מיום רביעי, ה-22 לספטמבר 1943:
לקראת סוף המלחמה מרגישים השותפים כי יש כבר שוק מספיק למוצרים אנגליים עיליים בארץ: קצינים, אנשי ממשל בכירים, ואלו המזדהים איתם. יש לזכור כי מכונית אינה רק כלי – היא גם תעודת הזהות של בעליה: אמור לי מי מכוניתך ואומר לך מי אתה.
אבל אנגליה של סוף המלחמה, אנגליה של 1945 – הרוסה. לא רק שהדור הצעיר נטבח, שהרבה בתי מגורים נהרסו, וגם כבישים, גשרים, ובתי חרושת – אלא שבמשך שש שנים ארוכות לא היו הכנסות אלא בעיקר הוצאות כבדות.
כיצד מתמודדת אנגליה עם מצב זה, ומה השלכותיו על ייצור המכוניות האנגליות בכלל ועל ארצנו הקטנטונת בפרט – בהמשך הבא.