אוקטובר
18
תגיות
לינד, לארס – אפילוג.
סקוט פיצג’רלד (המחבר של ‘גטסבי הגדול’) מסיים את ספרו ‘ענוג הוא הלילה’ במילים “ואז הוא נמוג לאחת הערים במערב-התיכון” (מצוטט מן הזכרון). לא הרבה יותר מזה אני יכול להגיד על לארס לינד, אחרי שעזב את ירושלים עיר הקודש. אני משער כי כאדם שקשר את חייו החברתיים ואת פרנסתו במנדט הבריטי הרגיש כי חייו בירושלים הסתיימו עם סיום המנדט. הוא עזב כבר ב־1947, כשהחיים בארץ הפכו מסוכנים ובלתי נסבלים לאנשים מחוגו. עוצר, אויר טעון איבה והתלהמות, טרור ועתיד לוטה בערפל. ספק אם שש להפוך לנתין של המופתי או של בן-גוריון.
הוא היגר לארה”ב. תחילה עבר למדינת מיין, בצפון החוף המזרחי, לחוף האוקינוס האטלנטי. ארץ דייגים נידחת, קרה וקשה. שונה כל-כך מירושלים הסינגולרית, כותל משוגעי העולם, העיר שיד כל בה, ושבה גדל וחי רוב חייו. אחרי תריסר שנים במיין, והוא כבר בן ששים ויותר, קצה בה נפשו והוא עבר למנטקה, קליפורניה, מושבה חקלאית מנומנמת השוכנת בעמק המרכזי של קליפורניה, מזרחית לסאן־פרנציסקו. שם היה לו כרם זיתים ובית בד. לפי הויקיפדיה האקלים במנטקה, בקיץ, הוא ים תיכוני. מן הסתם התגעגע לאיזה חמסין בריא, שלא לומר לזיתים ותאנים.
לארס לינד ומשפחתו בקליפורניה
הוא לא התמיד בעיסוקו החדש כיוגב, ופרש לגימלאות במודסטו הנמצאת גם היא בעמק המרכזי, החקלאי, של קליפורניה, דרומית עוד יותר לסאן־פרנציסקו. שם כתב את זכרונותיו, אותם ניתן כרגע להשיג בשוודית בלבד.
לינד נפטר ב 1982.
בשנים 81, 82 ביקרתי פעמים אחדות בסביבה ההיא, חף משמץ ידיעה עליו ועל תולדותיו. חבל. היה מעניין להכיר אותו ולשמוע מפיו על ימיו בפלשתינה־א”י המנדטורית ויבוּא הרובר אליה.
אבל זו הזדמנות לסגור מעגלי משנה אחדים.
על העובדים במחלקת הצילום של האמריקן קולוני נימנו האחים אלבינה. הרי הם עוסקים בפיתוח אחד הסרטים הראשונים שהוסרטו בארץ, בראשית המאה העשרים:
האחים אלבינה ולואיס לארסון מפתחים סרט במעבדה של האמריקן קולוני – ראשית המאה העשרים.
כזכור, צלמי האמריקן קולוני השתתפו במשלחות הארכיאולוגיות ששלחה לארץ האוניברסיטה של שיקגו, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. החפירות נערכו במגידו ובאשקלון ומומנו על ידי הטייקון הידוע רוקפלר. כשהצטברו והלכו ממצאים התעוררה בעיית איכסונם הנאות והצגתם לציבור. רוקפלר נאות לממן הקמת מוזיאון. נבחר לו מקום רב-משמעות: מול חומת העיר העתיקה והר הזיתים גם יחד. הרי תמונה שצולמה בטקס הנחת אבן־הפינה:
המופתי של ירושלים בולט בחבר המכובדים שבשורה הראשונה. אחד מהאחים אלבינה התמנה כצלם הרשמי של המוזיאון. בתום מלחמת השחרור וחלוקת העיר נותר המוזיאון בחלק שבשלטון ירדן. המגילות הגנוזות התגלו בסמוך לכך וחלק גדול מהן הועבר אליו, ואלבינה צילם את כולן בשיטה חדשנית: צילום באינפרה אדום, שסייע להדגיש את הכתוב על מצע הקלף העתיק.
אחרי מלחמת ששת הימים הועברו המגילות ממוזיאון רוקפלר למוזיאון ישראל (“היכל הספר”) ואלבינה עזב את עבודתו במוזיאון. ומכיוון שהזכרנו את השם אלבינה נאמר מילים אחדות גם על קרוב משפחתו ג’וזף אלבינה.
ערבי נוצרי, איש עסקים מצליח, וידיד ליהודים (בין היתר תרם ל’ועד למען החיל היהודי’). בין ידידיו נמנתה משפחת ויצמן ממנה באו לימים שניים מנשיאי ישראל. על עסקיו נמנו יבוא הוויסקי ג’וני ווקר, בירה ‘היינקן’, סיגריות. עיסוקים לא־דתיים, לא פאנאטיים, לא מוּפתיים בעליל. הוא היה הבעלים של קולנוע ‘רקס’ הגדול בירושלים ששכן בבנין סמוך לדואר המרכזי, ובו 17 חנויות – מושכרות כולן ליהודים. בית מגוריו היה בעיר המערבית החדשה, סמוך ל”בצלאל” הישן, ובו שכן אוסף האומנות הגדול שלו. הוא היה שותף למנשה אלישר ברכישת אדמות ליד אבו גוש – כיום שוכנת עליהם השכונה החרדית טלז-סטון. לאלבינה היתה גם חברה להפקת סרטי קולנוע מצריים. שיתוף הפעולה הידוע ביותר שלו עם יהודים היה החברה ‘אלבינה, דוניה וקטינקא’ – קבלני בניין שהקימו בנינים מרכזיים בירושלים, ביניהם מלון פאלאס של המופתי (כיום וולדורף-אסטוריה י”ם) וימק”ה. המהנדס רב העלילה קטינקא היה אביה של גליליה קטינקא, יפיפיה ירושלמית ידועה, “האהובה הרחוקה” של ס. יזהר ולימים אישתו של הבמאי גרשון פלוטקין. עד כמה שהדבר ישמע מוזר – הזוג הזה היה חלוץ צילומי האוויר והמיפוי בארץ.
סיפרנו כבר על שריפת המרכז המסחרי בירושלים ב־30 לנובמבר 1947, בידי המון ערבי שמחה על החלטת החלוקה שהתקבלה על ידי עצרת האו”ם יום קודם לכן. בתגובה שרף האצ”ל את… קולנוע רקס. אלבינה יצא למצריים עד יעבור זעם – אך לא הותר לו לחזור. רכושו הוכרז כרכוש אויב והוחרם. “מעולם לא הייתי אויב של היהודים” אמר.
ואנו קרובים כבר לסגירת המעגל. פתחנו אותו במשלחת הארכיאולוגית משיקגו וצלמה לארס לינד, לימים יבואן רובר לארץ, וחפירותיה באשקלון. בראשית דצמבר 1948 השתלט צה”ל על אשקלון. חיל המצב שנשלח לעיירה הורכב מאנשי חטיבת “מחוז השפלה”. קמ”ן החטיבה היה יזהר סמילנסקי, הריהו ס. יזהר. יזהר פתח בסיורים בסביבה ואחת התחנות הראשונות אליה הגיע היו העתיקות. הרי הוא שם, על הכרכוב, עם אנשיו:
אותו יזהר עצמו שחודשים ספורים לפני כן, עוד היה נעצר בוקר-בוקר ליד הרובר הירוק של שלייסנר, עם ילד אחד קטן.
לא הרחק משם היה כפר ערבי קטן, חירבת-חצאץ שמו, שיוודע לימים כחרבת חזעה. זו היתה תחנתו הבאה.