יד ראשונה מרופא (כ"ו)

פורסם על ידי lulisml בתאריך 22 בנובמבר 2017 ב-1Rover 12 tourer | השארת תגובה

בשנות השלושים–ארבעים של המאה הקודמת אהב קהל הלקוחות של רובר את גישתה השמרנית של החברה, שהעדיפה איכות על פני חדשנות, ואמינות על פני חסכון (במחיר הרכישה של כלי הרכב). כל עוד עלה הביקוש על כושר הייצור התמקדה הנהלת החברה בהרחבת המפעל וייעול הייצור ולא בחדשנות מוטורית. ועל כן נשארו המכוניות מסדרה P2 עם ארבעה קפיצי עלים מיושנים ושני סרנים קשיחים מחוברים אליהם. עגלה.

איך עושים עגלה ש"לא רואה מוסך"? לא מספיק "למשוח בעטרן" את צירי הגלגלים. צריך לשמן כל מה שנע, ולשמן שימון מחלקה ראשונה, כלומר שימון רציף. וכך באה לעולם מערכת Luvax-Bijur שכבר תיארנו כאן לפרטיה.

מערכת נפלאה ולה חסרון גדול ומרכזי: המכונאים לא הכירו אותה, גם לא רצו להכיר אותה, ולמעשה חיבלו בה בכל הזדמנות שנקרתה לפניהם. לא תמיד בזדון – אבל התוצאה, תמיד, הייתה רעה.

היה ונקודת שימון נחשדה כפגומה (סתומה, או דולפת) אחת היתה דתה: להחתך, תוך הרכבת פיטמת גירוז במקומה. והנזק היה כפול, ואולי משולש: א) הצינור החתוך דלף שמן על כל סביבותיו, על חשבון נקודות השימון האחרות; ב) מעברי השמן בצירים ובתותבים השונים צרים מדי למשחת סיכה (גריז) ואשליית הגירוז גרמה לבלאי מואץ של הצירים והתותבים (“בוקסות") – וראיות לכך נראה בהמשך. ג) המספר הרב של נקודות כאלו חייב טרטור איסופי וגידול הררי גריז נתעבים.

על מנת שהמכונית תתפקד כראוי, וכפי שתוכננה, יש על כן לדאוג לכך שמערכת השימון המרכזית תפעל, ותפעל כראוי.

הדוגמא שלהלן תסביר למה הכוונה.

כל קפיץ מעוגן לאשיה בשתי נקודות. בכל נקודה כזאת ממולאת האשיה בגוש ברזל גדול המסומרר אליה. הקדמי בין הגושים נקרא dumb iron (ברזל טמבל).

ל"גוש הברזל" אליו מעוגן קצהו האחורי של הקפיץ הקדמי אין שם עסיסי, אבל יש לו מבנה מעניין. הרי מבט אחד אליו:

ומזווית אחרת:

ניתן לראות שהוא טמון בתוך האשיה, מסומרר אליה, ומוזן בשמן מתוכה.

במרכז הגוש, עובר מצד לצד של האשיה, נמצא תותב ארד (“בוקסה מברונזה"). התותב מוכנס לגוש בלחץ רב ועליו להמצא בתוכו סטטי לחלוטין, ללא שמץ של תנועה. מי שנע בקדח מדוייק במרכזו הוא ציר בקוטר 1/2 אינץ’.

כשקפיץ עלים נלחץ או משתחרר משתנה אורכו. צידו הקדמי מעוגן לאשיה, ולכן קצהו האחורי חייב לנוע. משתתפים בכך שני צירים ויש לדאוג לכך שהשחיקה בהם, עקב התנועה הזאת, תהיה מזערית. המבנה בו רתומים הצירים הללו נקרא בשם אזיק (ובפי המכונאים "שקל" shackle).

הרי אוסף הצירים שהכנתי לקראת הרכבת הקפיצים:

ששת המרכזיים (ושני הענקים מימין) הם צירי האזיקים. הקטנים (קוטרם 1/2 אינץ’) היו משומשים ושחוקים ואי לכך נמסרו ל"המשפץ" לציפוי בכרום קשה והשחזה לגודל הנומינלי. כרום הוא חומר נוגד שחיקה והם צפויים לתת שרות ממושך ותקין. “הענקים" הם NOS שהגיעו ממייק קולדרי, ספק חלקי הרובר הוותיק. השארתי אחד מהם בעטיפתו המקורית.

גם הטורר שאנו משפצים סבל ממערכת שימון שלא תוחזקה כהלכה אלא אולתרו בה פטמות סיכה. התוצאה היתה שציר האזיק נתפס בתותב, ובמקום שהציר ינוע בתותב נע התותב בגוש הברזל, כשהם שוחקים זה את זה בפראות. התוצאה היתה שנצרכנו לא רק לחרוט תותב חדש ולצפות את הציר בכרום קשה, אלא היה גם צורך לקדד את גוש הברזל כך שהקדח העובר בו יחזור להיות עגול וניתן יהיה ללחוץ את התותב החדש לתוכו בחיכוך הדרוש.

התותב הישן, השחוק, נראה כך:

ומהצד:

וכך נראה התותב החדש באשיה:

השמן מוזן דרך קדח בגוש הברזל אל מרכז התותב. כפי שרואים בתמונה, חרוטה בה תעלה הסובבת את התותב וגם בה קדוח חור. כך זה נראה בתותב החדש:

השמן מגיע לתעלה ונכנס למרווח הקטן והצפוף שבין התותב והפין דרך החור. גם בפין חרוטה תעלה, וגם במרכזה יש חור, המגיע לקדח הקיים במרכז הפין ומוביל לתעלה שניה, הקרובה למשושה שבראשו. שתי התעלות מסומנות בחץ שחור כל אחת, בציור הבא:

הבה נתבונן עכשיו באזיק (שקל) של הקפיץ הקדמי.

הוא עשוי משתי חוליות. הדופן הפונה פנימה בכל אחת מהן מושחזת ומלוטשת.

בחוליה אחת קיים תבריג המתאים לפין, ובשניה קדוח חור המחבר את הצד העליון עם התחתון. השמן זורם דרך חור זה לתעלה הצרה שבראש הפין התחתון, חודר למרכז הפין ומגיע לתעלה הרחבה שמאמצע הפין. כך משומן גם התותב התחתון, זה שנמצא בקפיץ.

כדי שהשמן לא יזל ללא הפרעה (שימוון רציף!) מתוך התותבים יש לאטום את צדדיהם. במקור שימשו לכך דיסקיות פיבר. אחרי שנות שימוש (ושימוש נלוז) רבות, נשארו מהן רק שרידים בלים:

ואי לכך הכין טינו במקומן אוסף נאה של דיסקיות טפלון:

נותר עוד להכין דיסקיות מרווח, ועליהן בפעם הבאה. בינתיים, תמונות אחדות של הפינים המחודשים נעוצים לנסיון בתותב החדש, המקודד, באשיה.

הפרק הבא NEXT

הפרק הקודם PREV