אוקטובר
26
תגיות
צביה, פרק שמיני.
27.
חודשיים נוספים עברו – ארוכים ועסוקים: חגים. פרשת שירי נגמרה, חשבתי לעצמי, ושום פצע לא העלה ארוכה.
משהו חשוב בירושלים. מה מתאים יותר לנסיעה מבאר־שבע לירושלים מאשר הטרקסיון? יצאנו לדרך.
אחר־כך לשעה התפצלו דרכינו: קבענו להיפגש שנית בחמש אחר־הצהריים, באקדמון אשר בגבעת רם.
והימים כבר קצרים, מתקררים, אדמומית וסומק עולים בלחיי המערב כשאני מגיח ממרתף האקדמון ומולי, בשביל המרוצף, שמש ענקית בגבה, זורחת שירי.
אתה!
מה את עושה פה?
סטודנטית. התחלתי ללמוד.
וכאילו לא היתה הפסקה בכלל אני חובק כתפיה מוליכה עימי לכוון האמפיתיאטרון והיא נעתרת בקלות מספרת כיצד התקבלה מה היא לומדת על חדרה בשיכון הסטודנטים וסידרי הבית ובעודה מדברת אני מושיבה לידי על ספסל הבטון החשוף מתיר כפתורי מכנסיה מפשילן עם התחתונים גולש באצבעי על שיער ערוותה המסולסל מתחיל בבחישה איטית מתערסלת בין שפתותיה הנרטבות.
"לא!”
היא אומרת. ככה לא. לא כאן.
בואי מהר אני מושכה אלי (אבל כבר מאוחר, חמש תיכף)
עוד נתראה אני אומר לה –
28.
משהו התקומם בי משהו לא השלים פעם ראשונה שאמרה לא. לא אמרתי ללא, וזה לא היה בדיוק לא, זה רק היה רק לא כך לא כאן. מה תהיה המילה האחרונה, של מי תהיה המילה האחרונה?
הדרך הארוכה מירושלים לבאר שבע. לחץ השמן של הטרקסיון יורד, הבחנתי, אבל גרשתי זאת ממחשבתי.
בשבע, אולי בשבע וחצי הגענו אכלנו ארוחת־ערב. אבל הלא גמור הזה, הלא הזה פרע את נפשי.
"שמעי" אמרתי "משהו דחוף מציק לי אני מוכרח לגשת לעבודה לא יודע מתי אחזור"
“רק נשיקה" ביקשה "לפני שתלך"
וכבר בטרקסיון החולה מגמיעה חמישים ליטר דלק קילו שמן דוחקה לדרכי ההר ומגלה כל בור בדרך חושף כל טלאי בכביש, כולל כל טלאי צנוע ועניו, בצילצולי ריתוכים פרומים. פגוש סדוק סופק כפיים, גומיות אכולות, מכורסמות, ברגים משוחררים.
בנחל־שורק חשבתי שזה הכביש הגרוע בארץ. שלא יתכן שאצליח להגיע. המכונית עומדת להתפרק. מזל שכל הדרך היתה עליה. אחרי עשר הגעתי לירושלים גבעת רם שיכון הסטודנטיות.
“הכניסה לדיירות המקום בלבד" הזהיר שלט נוקדני בכניסה. אלף בושות משוערות חלפו בדעתי: שומרים משופמים משליכים את הקרפד הקטן, העקום, לכרוניקה הפלילית בעמוד האחרון של העיתון. לדיקנס וכל עלוביו בכלא פושטי־הרגל. בפנים אטומות הדפתי את דלת הזכוכית חפזתי במדרגות גיששתי אחרי חדר 311 נקשתי בלאט בדלת. רק שתהיה שם לבדה.
“מי שם?” שאל קול חרד.
“אני"
הדלת נפתחה כדי סדק עיניים שחורות הלומות הפתעה "בוא…”
ואני בחדר חם רהיטים ערמוניים אור צהבהב רך מכונס נערה שחומה בחלוק פלנל מתרפקת עלי משעינה ראשה על חזי לוחשת בכיסופים "כבר חשבתי שלא אראה אותך יותר…”
ואחר "תיכף יכולה שותפתי לחדר לחזור, מה נעשה?”
ומלטפה לטף ולוש, לטף ולוש, מאמצה אלי ביד אחת ובאחרת פורט על חוליותיה, ומפיק ממנה גרגורים נחנקים צחקוקים נאנחים פרכוסי ירכיים ואגן היא מתקרבת אלי ומתאמצת להיחלץ.
“בואי ניסע לנו לאיזה מקום".
“טוב תצא אתה ראשון אני מיד אצטרף אליך".
“שם על יד תחנת האוטובוס, בטרקסיון הגדול, אני מחכה".
29.
בצד הכביש מרמת־רחל לצור־בחיר, קצת נטוי על הצד, בין שני שמיים, חנינו.
במושב האחורי לוחצים פנינו לזכוכית החלון מעל הבהובי העיר. הרוח שרטה בגג.
התכווצתי. לא נוח, אני עייף. איך אעבור את זה עכשיו.
וכבר נמלטתי לתוכה והיא שרועה תחתי סביבי פתוחה נוזלת מחרחרת ואני חשוף תחת בורח פנימה כמין מקור בורח פנימה כמין פטיש, כפליטיה מרססת, מתרוקנת.
לא רוצה להיות כאן, חשבתי, להסתלק אבל מהר.
לא ידעתי מה להגיד מה להסביר מה לעשות עם עצמי.
ושירי בקול רגוע מספרת על עצמה על חברותיה על ספרים שקראה ובה בעת אוחזת את הזין בידה, משדלת חולבת מלהיבה ראשי נח בין שדיה הקטנים ואני מרגיש את עגלגלותם, את קימורם, ריטוטם מסמרני לפתע מתיך פלדה לעורקי פלדה קשה ותוקפנית דבר לא יעמוד עתה בדרכי, ואני פורץ לתוכה כקרנף לשניה קצרה, קטנה. עייפות סוגרת שמורותי אני רוצה הביתה –
30.
איך נפרדים?
איך עוזבים שירי טובה, נדיבה, אוהבת – בלי דמעותיה, בלי מוסר־כליות, חרטה, בושה, שערוריה –
איך אומרים לה שאני לא –
בעצם אין לי שום טענה, להיפך
איך אפשר לנמק: היית טובה מוצלחת כל תיקוותי ממך התגשמו ולכן אני עוזב. הגיוני אבל כל־כך פוגע.
את נפלאה אבל את לא צביה.
“לשמוש חד פעמי בלבד". לשמוש? לא אנושי. אי אפשר להודות בזה. בעצם מה שמפריע הוא חוסר הסימטריה: ראי, מבחנה, מצידי – ואהבה מצידה. לכן "כל תיקוותי נתמלאו" פוגע במקום שיהיה מחמאה. זה להשיב פנים ריקם ואני לא יודע איך עושים זאת בלי לרצוח
אני לא יכול אני אחכה
עד שהיא