צביה, פרק תשיעי.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 26 באוקטובר 2025 ב-Traction Avant, מעשיות, רוחות רפאים | השארת תגובה

30.

בסוף 1972 עמדה תקופת האחריות על מכשירים שלנו להסתיים, אמרתי שאת הלילה הזה אבלה אצל הלקוח כדי להיווכח במו עיני שאמנם הכל ניגמר בשלום.

ונסעתי לירושלים.

בשלב זה בחייה כבר פלטה המכונית הגוססת תימרות עשן לבן. ככל שטיפסנו בהרים ירד לחץ השמן וירד בהדרגה. תיכף המנוע ישבוק.

טלאי ערפל זחלו בכביש.

אבל הגענו. החנתי רחוק ממגורי הבנות, מרחיק עדות.

גשם ירד ורוח קרה נשבה. שערי רטוב.

11:00 בלילה, 311.

*

חדר מחומם מוסק "רק אני כאן הלילה תוכל להישאר קח מגבת יש לי מחר בחינה באלגברה"

“בזה אני דווקא יכול לעזור. סוף־סוף אהיה לך לתועלת"

יושבים כתף אל כתף לשולחן הסטודנטיות קרסול אל קרסול פותרים משוואות מוציאים שורשים חותרים לאמת ימיני חובקת כתפה ושמאלי גם היא מוצאת, לאט, את שדה מערבלת בו פורטת עליו כפרוט ענבים באשכול. שירי רצינית קשה להסיח דעתה ידיה כותבות בזריזות נוסחאות בכתב עגול, כתיבה תמה, כבר יודעת את הפתרונות.

אבל סוף־סוף התרגילים מסתיימים "את מוכנה" אני אומר לה מרגיש פרכוסים בגופה חש את פטמתה מתארכת מתקשה היא מפנה אלי עיניים מצועפות יהלומים בני פחם ואנו מתרוממים על רגלינו פונים זה אל זו מתבוננים זה בעיני זאת אני משיל את כותנתה מעליה ובה בעת משלשל את מכנסי ובשתי ידיים מרימה אלי מרכיבה עלי. כבלרינה היא גוחנת אחור במין תנועה מסובכת משוכללת נכונה לפאר, לפעילות בקנה מידה גדול – אבל אני מסיים בטרם התחלנו כאילו עצם המחשבה מספיקה –

*

מתבשל במיטת העץ הצרה מתחת לשמיכה העבה, לא מוצא מקום. החדר מוסק כבית־מרחץ. מרפקי רועץ ידי נמעכת כתפי מתאבנת מכאב. זיעה ודוחק. אני מנסה להיטיב, אני מנסה לפצות, אבל דבר לא קורה, לא עוזר. מחשבה מפחידה על מחר יום עבודה מסובך ונהיגה ממושכת ללקוח וממנו במכונית הגוססת – איך אצליח, איך אחזיק מעמד.

"אני עובר למיטה השניה, אולי שם ארדם" אני אומר לה במבוכה אבל גם במיטה השניה אני אחוז חרטה בושה וכעס. חום נורא בחדר. הזמן לא זז.

לבסוף אני מבקש משירי להנמיך את הטרמוסטט אך אנו לא מוצאים אותו.

אני מתגנב לשירותים שבקצה המסדרון. השחר כבר מחוויר. רק שלא יתפסו אותי פה. שלום שירי.

31.

                                                                                                                           נובמבר 1972

"לא עוד בואך אלי

לא יותר

שאי אפשר לי, שקשות עלי ביאות ונטישות חפוזות (המותירות אותי תקופת שינה).

קשה, שאין בכך משום ארעיות העתידה להתקן אי־פעם, ככל שימשיכו סיפור חיי וסיפור חייך להצטרף בנקודה זו, הרי רק בדרך זו ולעולם לא אחרת.

האושר הקצר, לו היה מותירני ספוגת שמחה כשבוע לאחר, לפחות, אם כבר בלכתך מבצבצים קצות התמונה, משחירים, מודעת אבל, נדמה.

נאמר "לא בשמחות קלות" – כך שמחתי בך.

הניחני ואירפא, אולי אשוב לשלווה.

שירי.”

ידעתי שהיא אומרת "תחזיקו אותי", אבל מנוחה גדולה ירדה עלי.