אוקטובר
22
תגיות
צביה, פרק שני.
1.
וכאילו נשכח הכל, נתכסה בשאון ימים. הפסח עבר, החמסינים התחילו, הדם בער.
נגרר בחירוק שיניים אחרי האישה המחפשת משהו לדירה, לקן, ברחוב בן יהודה בתל־אביב.
ובתוך השיממון הציצו הים וכתם ארגמן מתוך אחד הרחובות הצדדיים, וחנות ספרים.
בן רגע הייתי בפנים, בוחן בעין זריזה מה חדש. כתם אדום לכד את מבטי: ספר קטן, אלתרמן בקליפת אגוז. נבחר ונערך על ידי ביתו: “עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא".
וממרחק שני קווי רוחב הבהבה נגד עיני שירי החיילה, שירים וזיונים.
ישר קניתי את הספר, בלי לחשוב, ומעטפה, ונטלתי נייר ועט מידי המוכרת. “שירי רחוקה" כתבתי בחפזון "כמעט בהתנצלות אני שולח לך ספר זה, על שרחקתי נאלמתי ולא הייטבתי די – אך לא שכחתי. ואם רצונך שנקרא בו יחד – הודיעיני בעוד מועד מתי חופשתך, ואיך אפשר להתקשר איתך – ואמצא דרך שרצונך זה יעשה."
היססתי רגע אם לחתום "זוכרך" או "זוכרך בערגה" אבל חתימה כזו נראתה לי חנפנית. ויתרתי.
ובעוד רגע היה הכל ארוז וקשור ובכיס, כשאני דולק אחרי זו שהמשיכה במסעה בלב תם.
התקרבנו לסניף דואר. “חכי רגע" אמרתי "אני רוצה לקנות בולים" וכבר הייתה החבילה מבויילת ונישאת בידיו של פקיד הדואר בדרכה דרומה.
2.
עבדתי אז במרתף עמוק שבע קומות מתחת פני האדמה קרוב מאד לאל הגיהנום. בשעת הפסקת הצהריים הייתי מגיח לטיול קצר, להחם עצמותי בשמש.
סקרן, משועשע וקצת חרד הייתי חומק למזכירות להציץ בדואר.
חרד: המזכירה פותחת את המכתבים שמגיעים למחלקה, רושמת ביומן, מחתימה בחותמת המפעל, ממיינת ורק אז מפיצה בין הנמענים.
ומכאן דאגה כפולה: שמא לא הגיעה תשובה, שמא תיחשף לעיניים הלא נכונות.
עשרה ימים. תשע גיחות למזכירות ואין אות. חוזר תהומה קצת מאוכזב וקצת בתחושת רווחה: ואחר כך שוכח.
אבל ביום־האחד עשר היתה בדואר מעטפה לבנה, עם חותמת משולשת, ובצידה מדבקה גדולה ואדומה: “הצנזורה הצבאית, נבדק ע"י הצנזור".
"השולחת: אני.
והמזכירה טרם נפנתה לטפל בו.
בפנים חתומות ובלב מקפץ נטלתי את המכתב הצפנתיו בכיס החולצה ויצאתי מהמזכירות. בחוץ, על גדר הגינה, שיספתי את המעטפה.
יום שלישי.
אינך חייב אף בכמעט התנצלות לו טבועה הייתי בתהומות שכחתך היה זה נראה לי פחות מפתיע מקבלת האיגרת והספר מידך.
לחופשה אצא רק בחלוף שתי שבתות מהיום. איזה יום מימי השבוע יהיה זה איני יודעת, אודיע על כך באיגרת קצרה כדי שתדע בעוד מועד כפי שבקשת.
אני: ביום מנסה להאזין לרחש הים בלבד, בערב סופגת את צינת הערב לעורי.
על הספר תודה, אעטפנו וארשום "שייך לי" ואזכור חלקך בו."
שירי.
"איגרת”.
הלב החסיר פעימה. טמנתי את המכתב בכיס החולצה ומאוחר יותר נעלתי אותו במגירת שולחן העבודה. הרגשתי מיוחד מאד. ושכחתי.
נבלעתי בעבודה. כעבור כשבועיים, ביום ב' בצהריים, הגיעה, לא צפויה, המזכירה לשולחני ובפנים אדישות ועיניים סקרניות הושיטה לי עוד מעטפה שנפתחה על ידי הצנזור. בגבה היה כתוב: “כרגע אמרו שאטוס בבוקר" ובתוכה
“כפי שהבטחתי.
יוצאת ביום שלישי 26.4.72 איני יודעת אם במטוס של הבוקר ללוד או של הערב לשדה־דב.
איני יודעת כיצד תמצאני. כדי לעזור הרי כתובתי:
הטלפון לכאן – 255270 – איזור חיוג תל־אביב.
אני שוכנת קרוב קרוב למי הים ובכלל עצוּב.
אני אוהבת את הספר ששלחת.
שירי.
3.
מעין קור אחז בי מעין עצירת נשימה התקפלות זין אבל מיד התחלתי לחשב חשבונות.
זה מחר!
ומחר אני עסוק מאד תפוס כל היום.
חייבים לקבוע משהו. מיד. עכשיו. אבל בשארם, הבסיס המהולל, בין שתים־עשרה לארבע הפסקה וכולם בים. ולעומת זאת בארבע, כאן, מסתיימת העבודה.
ניגשתי לממונה וביקשתי "יום בתפקיד" לאוניברסיטת תל־אביב. יום ה'. פגישות עם עמיתים וסידורים שונים. וממנו, בלב דופק ובפנים חתומות ושוות־נפש ניגשתי למזכירה וביקשתי לחייג שיחת חוץ בקו הישיר. משום מה הניחה לי לעשות זאת (מסכנת בכך את עצמה).
אחרי חיוגים אחדים –
“הלו, מי זה?” קול חיילת גס, צעקני.
“אפשר את שירי, מהמק"ש?”
“מי רוצה אותה?”
“ש"ש מבימ"ל" (ראשי תיבות אלו נועדו להטעות גם את המזכירה שאוזניה זקופות וגם את הטלפונאית בשארם הרחוקה. וזאת אמנם נאותה והעבירה את השיחה).
“הלו, מי זה?” ענה קול סתמי, לא מוכר.
“את שירי"
“מי רוצה אותה?”
“היא שם עכשיו?”
“לא"
“אז תעבירי לה הודעה בבקשה. שתהיה בשתיים על־יד הטלפון. זה חשוב. ש"ש מבימ"ל צלצל (אמרתי לה ולמזכירה גם יחד) “טוב?” וחשבתי שאין סיכוי שהיא תעשה זאת.
“אשתדל אבל אני לא מבטיחה" ענתה הזועפת מהצד השני.
(“תלטף אותה" לימד לימים אסייג, במילואים אחרים, כיצד לדבר עם טלפונאיות צבאיות ולהשיג מהן שיחות בחסד ולא בזכות: “תלטף אותה" – ואולי הייתה זו צביה שענתה – תלטף אותה?) (תלטף אותה!)
ובשתיים לא התאפקתי ובקשתי שיחה בתפקיד 03-255220 “מק"ש מרש"ל" נימקתי לטלפונאית המפעל הרושמת לדראון עולם ביומן השיחות בתפקיד, אבל ראשי התיבות נראות רשמיות־עסקיות דיין – ושירי ענתה. ובמהירות וביובש קבענו: ביום חמישי בשמונה בבוקר ליד בית־הספר שלנו לשעבר –